1.
הנחלים אינם בסדר עדיפות של משרדי הממשלה
על נחלי הארץ אחראים שורה ארוכה של גופים הפועלים בתיאום חלקי ומבלי למצות את החקיקה העומדרת לרשותם: המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, משרד האנרגייה (כיום המשרד למשאבי מים), רשות המים, רשויות מקומיות רשויות ניקוז ועוד. הפיזור הרב של הסמכויות בין הגורמים השונים, ובעיקר הימנעות מפעולות אכיפה כנגד מי שאינם עומדים בהוראות החוק (חוק המים וחוק שמירת הניקיון) ואי אכיפת תקנות (תקנות קולחים, תקנות צנרת ועוד), גורמים להפיכת הזיהום לנורמה.
אך לא רק זאת. אין אף גוף עליו מוטלת האחריות לשקם את הנחלים למרות חשיבותם הרבה לטבע, לסביבה ולציבור הרחב. שיקום הנחלים שבוצע עד כהנבא בעקבות החלטות ממשלה לגבי פרויקטים ספציפיים כמו ניקוי קרקעית הקישון לצרכי ניקוז, פרויקט גאולת הירקון, בעקבות אסון גשר המכביה ושיקום נחל באר שבע. יתר הפרויקטים בוצעו בעקבות קולות קוראים של הקרן לשטחים פתוחים, בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, המקצה בכל שנה כסף לשיקום, לצד פרויקטים נוספים. בפועל, למשרד להגנת הסביבה אין תקציב לשיקום נחלים ואין סדר עדיפויות לשיקומם. במהלך 2020 הודיעה קרן יד הנדיב כי בכוונתה להשקיע עשרות מיליונים בשיקום נחל ציפורי, וזאת לאחר תהליך של תחרות בין כל אגני הניקוז – שאר הנחלים יחכו לתורם.
המשרד להגנת הסביבה
עד להקמת המשרד להגנת הסביבה ב-1988 האחריות לנחלי הארץ הייתה של משרד החקלאות, שראה בהם ערוצי ניקוז בלבד, ללא התייחסות לסביבה ולאקולוגיה. עם הקמת המשרד להגנת הסביבה, החליטה הממשלה להעביר אליו את נושא שמירת משאבי הטבע ומניעת זיהומם, לרבות זיהום נחלים, איכות הביוב והקולחים וניטור נחלים. עם חקיקת חוק תאגידי המים והביוב ב-2001, הטיל המחוקק את האחריות הרגולטורית על התאגידים ועל רשות המים, כאשר נושא מניעת זיהום הנחלים הוטל על המשרד להגנת הסביבה.
כיום משמש המשרד להגנת הסביבה באמצעות אגף מים ונחלים כרגולטור של נחלי הארץ. האגף משתתף בקביעת מדיניות משק המים (מנהל אשכול משאבי טבע לו שייך האגף, חבר במועצת רשות המים). מנהל האגף חבר בוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל (וועדה ממליצה) ובוועדת החריגים המאפשרת הקלות למט”שים, וכן בצוות תוכניות מים נחלים. נציג של המשרד חבר בקרן לשטחים פתוחים.
יש לציין, כי נושא הנחלים ושיקומם לא זוכה מזה שנים רבות לתשומת לב הראויה במשרד להגנת הסביבה, כאשר בשנים האחרונות היחס הורע עוד יותר. השר להגנת הסביבה לשעבר, אבי גבאי, הודיע שנושא הנחלים אינו במוקד תשומת הלב שלו, וכי הוא מעדיף שהמשרד יעסוק יותר בנושאים מצילי חיים, כמו זיהום אוויר. גם השר שבא אחריו, ח”כ זאב אלקין, המשיך בקו זה, ולא הקדיש מספיק תשומת לב ומשאבים לנחלי הארץ. יחסה של השרה גילה גמליאל לנחלים עדין לא ידוע. יחס זה מחלחל למחוזות המשרד השונים, ובהם אגף אכיפה. התוצאה היא מעט מאוד ניטור ואכיפה בתחום המים והנחלים, זאת בשעה שהנחלים הם סביבה רגישה מאוד לזיהומים, יש להם השפעה רבה על בריאות הציבור, על איכות מי הים, על המגוון הביולוגי שבו ועל פתיחה או סגירת חופים לרחצה.

אגף מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה – קטן ומוחלש
אגף מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה, למרות שלל משימותיו, מונה חמישה עובדי מטה בלבד. את פעילות השטח, הכוללת ניטור נחלים וניטור מכונים לטיהור שפכים, מבצעים ששה פקחי רט”ג, בפיקוח המשרד, שיש להם משימות רבות נוספות. לאגף אין יכולת אכיפה עצמאית, וזו מוטלת על המחוזות שעל רקע מדיניות הנהלת המשרד, שאינה רואה חשיבות בנושא הנחלים, אינם משקיעים משאבים בפעולות אכיפה דווקא כנגד מזהמי נחלים. רוב הרכזים במחוזות העוסקים בנושא מים ונחלים, אחראים גם על נושאים נוספים ולכן תשומת לבם לנושא הנחלים היא חלקית בלבד. אין להתפלא על-כך שמזהמי נחלים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שכפי הנראה לא יאונה להם כל רע.
הזנחת אגף מים ונחלים בולטת לעומת האמצעים הרבים המושקעים בנושאים אחרים בהם מטפל המשרד. בתוכנית השנתית של המשרד בשנים האחרונות וגם בתוכנית ל-2019, נושא הנחלים נדחק לקרן זווית והיעדים שהמשרד מציב לאגף לא רק שהם מצומצמים, למרבה הצער, גם אינם ריאליים.
בפרק איכות הסביבה, בספר תוכנית העבודה לשנת 2019 של הממשלה (פברואר 2019) מופיעים יעדי המשרד בנושא הנחלים: “ניטור נחלי ישראל וליווי, פיקוח ובקרה של שיקום נחלי ישראל”. המשימות המרכזיות שצוינו:
• המשך שדרוג של מכוני טיהור השפכים בישראל.
• הגברת הפיקוח והאכיפה על הזרמות לא חוקיות של שפכים וקולחים לסביבה.
• הגברת פיקוח ובקרה על יישום התקנות לצנרת הולכת שפכים.
• הסדרת ענף המדגים.
התוכנית כוללת גם מדדי תוצאה:
הגדלת שיעור הקולחים המטופלים לאיכות קבועה מ-50% ב-2018 ל-70% ב-2019.
הפחתת עומס פחמן אורגני בנחלים ב-55 טון בשנה.
הקטנת מקורות זיהום קבועים המוזרמים לנחלים.
למרות ההתחייבות, היעדים לא הושגו. היד הרכה של האכיפה במחוזות המשרד ושל כלל בעלי הסמכויות במשרדי הממשלה השונים, אינה יוצרת לחץ על המט”שים לבצע שדרוג או לפחות לעמוד ביעד הטיפול השלישוני (במט”שים שכבר שודרגו). היעדר פקחים והיעדר תקציבים אינו מאפשר את הפיקוח על יישום תקנות צנרת. גם הרפורמה במדגה טרם אושרה (אוגוסט 2020).
דו”ח המפל”ס ל-2018 של המשרד להגנת הסביבה, מציין, ש- 37 מפעלים מדווחים על הזרמת קולחים לנחלים (מתוכם 21 מט”שים וששה מדגים), וכי קיימת הפחתה ניכרת בהזרמה לנחלים בשנת 2017 בעקבות סגירת מפעל חיפה כימיקלים והפסקת הזרמת קולחיו לנחל הקישון. עוד נכתב: “יש לציין כי הזרמות הקולחים לנחל הקישון (ששה מפעלים המדווחים למפל”ס) מוסדרות על ידי היתרי הזרמה לים. יתר ההזרמות לנחלים מוסדרות על ידי צווי הרשאה מאת הוועדה המייעצת למנהל רשות המים למתן צווי הרשאה להזרמה לנחלים”. אין ספק שהמפל”ס מספק כאן תמונה חלקית, מצומצמת, “ורודה” ואופטימית, המטעה את מקבלי ההחלטות.
היחידה להגנת הסביבה הימית – מודל רצוי לחיקוי – דוגמא לאופן שבו צריך היה לנהל את הנחלים, היא היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, המופקדת על מניעה וצמצום של זיהום הים ממקורות יבשתיים. ל”מזלה הטוב” של היחידה, פעילותה נסמכת על יישום ואכיפת החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ”ח-1988, ותקנותיו, המבוססים על אמנת ברצלונה לשמירת הים התיכון (1976) ופרוטוקול למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים (Land Based Sources Protocol) שאושרו על-ידי המדינה, ולכן מחייבים השקעת משאבים.
היחידה משמשת כגוף מקצועי המרכז את עבודת הוועדה למתן היתרי הזרמה מבחינה מקצועית ומנהלית, ואחראית על הפיקוח השוטף ועל האכיפה מול בעלי היתרי הזרמה לים. הפעילות מתבצעת מול כ-120 מפעלים: תעשיית הזיקוק, פטרוכימיה, כימיה, דשנים, אגרו-כימיה, תחנות כוח, משחטות, מפעלי מזון, מט”שים סניטאריים והתפלה. מפקחי היחידה מבצעים ביקורות שוטפות במפעלים המזרימים לים, מבצעים דיגום עצמאי לבחינת איכות השפכים לצד בדיקת עמידת המפעל בתנאי ההיתר. המפקחים למניעת זיהום ים, ממונים על-ידי השר להגנת הסביבה, עורכים ביקורות בכלי שיט, בנמלים ובמעגנות, במסופי דלק ימיים ובמתקני תדלוק חופיים, במפעלי תעשייה ובמכוני טיהור לשפכים ומבצעים סיורי פיקוח לאורך החופים בכלי רכב ובכלי שיט. למפקחים סמכויות מטעם המשרד לביטחון פנים, לערוך חקירות, חיפושים ובמידת הצורך אף עיכוב ומעצר. בגזרת הים התיכון פועלים שבעה מפקחי זיהום ים ובמפרץ אילת שישה מפקחים (כמות שלדעת “צלול” נמוכה מדי). 
ואכן, דו”ח שפרסם המשרד בפברואר 2019 העלה, כי במהלך שני העשורים האחרונים חלה הפחתה של עשרות אחוזים בהזרמת מזהמים לים המלח, לים סוף ולים התיכון. תוצאה של פעילות משותפת של “מערכות רגולטוריות לצד הגברת הפיקוח והאכיפה”. עוד עולה מהדו”ח, כי בשנים האחרונות הטיל המשרד שורה של עיצומים כספיים משמעותיים על תאגידים גדולים מזהמים, ביניהם תנובה, פז בתי זקוק אשדוד ונמל אשדוד, “הדבר הוסיף להרתעה מביצוע זיהומים סביבתיים”.
לעומת פעילות נרחבת זו, אגף מים ונחלים דוגם את הנחלים פעמיים בשנה, באמצעות פקחי רט”ג, לצרכי מעקב כללי אחר מצב הנחלים. את החקירות כנגד עבריינים, באם הן מתבצעות, עורכים המחוזות והמשטרה הירוקה, שכאמור, עסוקה בנושאים רבים נוספים. בשל מחסור בכוח אדם האגף אינו אוכף את תקנות צנרת, שהן פרי יוזמה של המשרד עצמו (אכיפת התקנות מופיעה בתוכנית העבודה השנתית ל-2019, אך אינה מבוצעת) והוא אינו מאשר את תקנות המדגה, שהכנתן מתעכבת מזה זמן רב. 
לאור חולשה זו של אגף מים ונחלים, אין להתפלא על-כך שנחלי הארץ סובלים מכ-1,000 הזרמות ביוב וקולחים (מדווחות) ועוד מספר לא ידוע של תקלות לא מדווחות, תוצאת תקלות במערכות, שניתן היה למנוע את רובן באמצעות פיקוח, אכיפה והקפדה על קיום התקנות. לדעת “צלול” יש להגדיל בצורה ניכרת את כמות המפקחים על הים, במיוחד על רקע הסכנות הנובעות מקידוחי הגז והנפט, ובמקביל יש להגדיל בצורה משמעותית גם את כמות המפקחים על הנחלים.

רשות המים – מעדיפה את האינטרס של הצרכנים
רשות המים ממונה על אספקת מים לכלל האוכלוסייה, לתעשייה ולחקלאות, כאשר הנחלים נמצאים אחרונים בסדר העדיפות שלה. ברשות המים אין גורם האחראי על הנחלים. יתר על כן, אם בפני רשות המים עומדת הדילמה האם לספק מים לחקלאות או לטבע, היא תעדיף תמיד את האינטרס החקלאי על-פני טובת הטבע.
לפעילות רשות המים השפעה קריטית על מצב הנחלים. תפיסה ישירה של מי מעיינות או שאיבה של מי התהום המזינים אותם, גורמת להפחתה דרמטית בכמות המים במעיינות ובנחלים עד כדי ייבושם. דוגמאות לא חסרות: בעקבות שאיבה מאקוויפר ירקון תנינים, יבשו מקורות נחל הירקון. תופעה דומה התרחשה במעיינות אפק, במעיינות שוני בנחל תנינים ובמעיינות רבים נוספים.
ירקון: מי המעיינות מוזרמים לנגב באמצעות קידוח. משנות ה-90 מוזרמת לנחל מנה קטנה של מים המאפשרת שכשוך במקורות הירוקן. לאחר כשבעה ק”מ מוזרמים לנחל קולחים ברמה שלישונית (רמת השרון, הוד השרון וכפר סבא) במסגרת תוכנית גאולת הירקון. אם לא די בכך, בעקבות עיכובים ארוכים בהקמת מט”ש דרום שרון הוזרמו לנחל במשך שנים שפכים וקולחים ברמת טיהור נמוכה שפגעו קשות בשיקום. רמת הטיפול אמנם שופרה החל מ-2019, אך העדר קיבולת לאגירת הקולחים תגרום להמשך הזרמת הקולחים לנחל.
מעיינות נחל בצת: יבשו לחלוטין ורוב החי והצומח בהם גוועו בעקבות שאיבה מוגברת בקידוחים שבמעלה האגן. הקצאת מים מיוחדת בנפח של 0.6 מלמ”ש מוזרמת לנחל בצינור ממערכת מי השתייה של “מקורות”, שהיא נמוכה מאוד ולא מאפשרת את שיקום הנחל. יש לקוות שלאחר הקמת מתקן ההתפלה בגליל המערבי מצב הנחל ישתפר.
שמורת אפק: שפיעת המעיינות בשמורה פסקה בשנות ה-90′ עקב שאיבות במעלה אגן הנעמן. כדי לקיים את ערכי הטבע בשמורה, רוכשת רשות הטבע והגנים מים בספיקה של 3.5 מלמ”ש ומזרימה אותם באופן מלאכותי.
בשנים האחרונות נעשה מאמץ לשחרר מעינות אחוזים, התפוסים בידי חקלאים, ולספק להם בתמורה קולחים. אלא שהשחרור תלוי במידה רבה ברשות המים, ובעיקר במוטיבציה ובפנאי של עובדיה, שלרוב אינם פנויים לצורך מטרה חשובה זו. כתוצאה מכך, המעיינות ממשיכים להיות תפוסים והנחלים יבשים.
לא רק זאת. אגף תפעול של רשות המים אחראי על ניהול משאבי המים הטבעיים של המדינה. האגף מבצע את תכנון מדיניות תפעול משק המים ומוציא לפועל של התוכניות שגובשו באמצעות הנחיית ספקי המים השונים: מקורות, חברות ההתפלה השונות והנחיית החטיבות השונות ברשות המים. בשנים האחרונות מרכז האגף גם את הטיפול במשבר המים. האגף אחראי על השמשת אגן הגליל המזרחי כאוגר תפעולי, על ניטור אקוויפר ההר למניעת כניסת מים מלוחים, השמשת קידוחים באקוויפר החוף, תוספת הפקה באקוויפר החוף הצפוני, העברת מי קידוחים שאינם ראויים לשתייה לשימוש חקלאי ועוד ועוד. אין להתפלא על כך שידיו של האגף עמוסות עבודה ואין מי שידאג לנחלים.
אמנם בשנים האחרונות רשות המים השקיעה בתוכנית אב לנחלים (טרם אושרה) ובתוכניות מים של נחלים ספציפיים, אך אסור לשכוח: תפקידה של רשות המים הוא לתכנן ולהסדיר את אספקת המים לישובים ולחקלאות, ולדאוג שתעריפי המים יכסו את ההוצאות והשקעות הדרושות לפיתוח משק המים, מבלי להכביד על התעריף. מכאן, שבתמונה הגדולה של משק המים, הטבע והנחלים הם צרכן תובעני, שאינו מייצר הכנסה למשק המים, ולכן לרשות המים אין אינטרס אמיתי ל”ספק” להם מים באמצעות שחרור מעיינות וצמצום שאיבות. אמנם עובדי הרשות שותפים לתוכניות לשיקום נחלים, שכללו שחרור מעיינות, אך בפועל רק מעטות מהן הוגשמו. מנהל רשות המים, גיורא שחם, אמר בכנס אג”מ במאי 2019, כי “הגיע העת להפסיק להסתכל על הנחלים כעל מקור מים”, אך ספק אם אמירה זו מתורגמת למעשים בהיקף הדרוש. אמנם בשנים האחרונות שוחררו מספר מעינות ובראשם מעינות כזיב, אך יש לזכור שהסיבה המרכזית לשחרור הייתה זיהום שגרם להפסקת השאיבה שלאחריו הוחלט שלא לחדשה. לאחרונה, בזכות יוזמה של שר התשתיות, יובל שטייניץ, התקבלה החלטת ממשלה להטיל על רשות המים לבצע תכנית לשיקום שבעה נחלים בצפון הארץ, שתושלם לא יאוחר מיום 31.12.2023. צריך מידה רבה של אופטימיות כדי להאמין שהתוכנית תוגשם וששר משאבי המים החדש ייקח עליה אחריות.
משרד החקלאות  – השפעה עצומה שאינה ממומשת
למשרד החקלאות, ויותר מכך לחקלאים, השפעה עצומה על הנחלים – לחקלאות העושה שימוש נרחב בחומרי הדברה ובחומרי דישון השפעה רבה על הנחלים זאת מאחר והשדות החקלאים נושקים במקרים רבים לנחלים. גם נגר השדות המכיל חומרי דשן והדברה מגיע לנחלים ומשפיע על החי והצומח שבהם.
אך לא רק זאת –כ-80% מהקולחים בישראל משמשים להשקיה חקלאית. צמצום החקלאות כתוצאה מיבוא, העדר כדאיות לגדל גידולים מסוימים ועוד, משפיעים בצורה דרמטית על השימוש בקולחים. כך למשל, בקיץ 2020 החליטו חקלאים בעמק יזרעאל לעקור פרדסי קלמנטינות מסוג “אור” לאחר שהשוק האירופי הוצף בקלמנטינות שגודלו בספרד. התוצאה מכך היא אי שימוש בקולחים להשקיה, מאגרי קולחים שלא רוקנו בתקופת הקיץ וסבירות גבוהה להזרמת קולחים לנחלים בשל עודפים. משרד החקלאות לא תכנן תוכנית אב מזה שנים רבות ובמיוחד לא תוכנית הרואה את צרכי המים לסוגיהם השונים. תוכנית כזו היא הכרחית לא רק כי הענף זקוק לוודאות, אלא גם לתחום המים.
רשויות ניקוז ונחלים – אינן עוסקות בזיהום נחלים
רשויות הניקוז שייכות למשרד החקלאות. הן הוקמו במטרה למנוע הצפתם של שטחים חקלאיים אך לא במטרה למנוע את זיהום הנחלים. ואכן, זיהום נחלים אינו מוזכר בחוק רשויות ניקוז או בצו רשויות נחל. במשך שנים עסקו הרשויות ביישור ערוצי נחלים, כך שיזרימו את המים כמה שיותר מהר לים, ריסוס נגד יתושים וטיפול אגרסיבי של הצמחייה. לאחר שיטפונות 1991 אוחדו הרשויות ל-11 רשויות אגניות, שהשלימו שני סבבים של תכנון למניעת הצפות. כיום חלק מהרשויות רואות את עצמן גם כרשויות נחל והן לוקחות בחשבון גם את החי והצומח והמגוון הביולוגי בנחל, אך כאמור, הן אינן מטפלות בנושא מניעת זיהום.
משרד הבריאות – ויכוח בשאלת הסמכויות
פקודת בריאות העם אמנם מטילה על משרד הבריאות את האחריות לשמור על בריאות הציבור, אך במהלך השנים הוחלט שהאחריות על הנחלים תועבר למשרד להגנת הסביבה. אלא שהמשרד להגנת הסביבה לא נטל על עצמו את האחריות – לא קבע תנאים ואף אינו מפקח באופן שוטף על איכות המים בנחלים. כתוצאה מכך הוויכוחים בין המשרדים נמשכים כל העת – ללא הכרעה. למרות הוויכוח ממשיך משרד הבריאות לדגום את נחל הצפון בשיא עונת התיירות ואף מתריע על זיהום חיידקי ומבקש מהציבור שלא להיכנס לנחלים.
אין ספק שלטובת הטבע והציבור יש להכריע במחלוקת ולהחליט מי אחראי על דיגום הנחלים וידוע הציבור – המשרד להגנת הסביבה או משרד הבריאות. אין ספק שיידוע הציבור יתרום תרומה רבה להעלאת המודעות לזיהום הנחלים בקרב הציבור, ימנע תחלואה ויחייב את הרשויות לטפל בזיהומים אלה.
משרד האוצר – אחראי למחסור בכוח אדם
למשרד אחריות רבה לכל נושא המחסור בכוח אדם, העדר תקנים ולדחיית איוש תקנים קיימים. אחריותו על הנחלים באה לידי ביטוי בשורה של החלטות ובראשן ההחלטה לתמוך בספקי קולחים מרחביים. החלטה שיש לה השפעה רבה על הזרמת קולחים לנחלים.

2.
מחסור במאגרי קולחים – בחסות האוצר ורשות המים
אחת הסיבות המרכזיות לזיהום נחלי הארץ היא מחסור במאגרי הקולחים. משרד האוצר ורשות המים שאת המאגרים יקימו התאגדויות אזוריות שבהן  מספר ישובים. ההחלטה גרמה לעיכוב במימון המאגרים וכתוצאה מכך הקמת מאגרי קולחים נעצרה למשך כחמש שנים. הגידול באוכלוסייה (כ-1.8% בשנה), שהביא לגידול בכמות הביוב המיוצר, החמיר עוד את המצב החמור ממילא.
אבל זה לא הכול. כתוצאה מאי-אכיפת תקנות הקולחים על-ידי המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, כמחצית מהקולחים הם ברמה שניונית בלבד, ולכן עודפי הקולחים המוזרמים לנחלים הם ברמת טיפול נמוכה, והם מזהמים את הנחלים והחופים ומחייבים סגירת חופים לרחצה.
על-פי נתונים שהציגה רשות המים, בין 2019-2020 מתוכננים לקום מספר מאגרים חדשים, בנפח איגום כולל של 20 מלמ”ק: להב, גת, עין החורש, רמת מנשה, מעברות, רמת השרון וניצנים. בתכנון נמצאים מאגרים נוספים ביסודות, פלמחים, עין גדי, חולית, נען, אייל, מבואות ירושלים, הבונים ובית ניר, בנפח של 19 מלמ”ק. בעקבות הקמת מאגרים אלה צפוי צמצום הזרמות במישור החוף הדרומי ובאזור ירקון כרמל, אך לא צפוי צמצום בגליל המערבי ובנחל האיילון ובמקומות נוספים בארץ. יש לקוות שהקמת מאגרים אלה אכן תצא לפועל, שכן עד היום נתקל רעיון המאגרים המרחביים בלא מעט התנגדות מצד שותפי ההתאגדות, שלא תמיד ראו עין בעין את המהלך שנכפה עליהם.
אתגר נוסף הניצב בפני רשות המים הוא לפעול לשיפור הקישוריות בין המאגרים השונים, שתאפשר לנייד קולחים ממקום למקום – ממאגר מלא למאגר שנותרה בו יכולת אגירה. שיפור הקישוריות, בעיקר באזור שמדרום לנחל האיילון, היא אתגר שעל רשות המים לקחת על עצמה ברצינות, ולא ימשיכו הזרמות הקולחים לנחלים עוד שנים רבות. באם יתברר שרעיון הספקים האזוריים אינו עולה יפה, מוטלת על רשות המים לבחון אותו מחדש ולמנוע בכך את המשך זיהום נחלי הארץ.
אין מנוס מהמחשבה שהגידול בכמות הקולחים ותפיסת השטחים הפתוחים על ידי עוד ועוד שכונות על חשבון השטח החקלאי הוא אתגר רציני שמחייב חשיבה מחוץ לקופסה ומן הראוי שמקבלי ההחלטות יתייחסו אליו בכובד ראש.

3.
איכויות טיפול שונות לקולחים -כשל כלכלי וסביבתי

החלטת ממשלה 3589 חמ/5 מיום 5/5/2005 בדבר “שדרוג מי קולחים לאיכות השקיה ללא מגבלות ולהזרמה לנחלים” הטילה על הגורמים המוסמכים לפעול לשדרוג המכונים לטיהור שפכים (מטשי”ם) לרמת טיפול שלישונית ולאיכות שתאפשר השקיה ללא מגבלות (על פי רשימת מט”שים ועל פי תקנים שפורטו), בפריסה מדורגת, במהלך 10 שנים מיום קבלת ההחלטה. כחמש שנים אחר-כך אישרה הכנסת את תקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים), תש”ע – 2010, שנועדו להבטיח כי איכות הקולחים לא תגרום לפגיעה בבריאות האדם ולזיהום קרקע, צומח ומים.
למרות החלטה זו רק כ-40% מהשפכים העירוניים מטופלים לרמה שנקבעה. כתוצאה מכך – שנה אחר שנה מתקני טיפול בשפכים מגישים בקשות לוועדת חריגים בראשות המשרד להגנת הסביבה להקלה באיכות הטיפול, דחיית השדרוג ובקשה לוועדה לצווי הרשאה להזרמה לנחל להזרים שפכים וקולחים.
שתי בעיות מרכזיות נובעות מהעובדה שלא כל השפכים בארץ מטופלים לאיכות שלישונית. הראשונה נובעת מכך שהשקיה בקולחים שאיכותם נמוכה גורמת לזיהום הקרקע, הנחלים והים. השנייה נובעת מהעובדה שאם מאגר מקבל שני סוגי קולחים – באיכות שניונית ובאיכות שלישונית, כל הקולחים הופכים שניוניים. משמעות הדבר היא בזבוז של כספי ציבור, שהושקעו בטיפול השלישוני. מכאן, ששדרוג כל המט”שים לאיכות אחת – שלישונית ובשלב הבא רביעונית, הוא חובה לא רק סביבתית אלא גם כלכלית.
חשוב לציין, שהדרישה להעלות את איכות הקולחים לא נועדה כדי להשיבם לנחלים, שכן מקומם של הקולחים אינו בנחלים אלא יש לייעדם אך ורק להשקיה חקלאית. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי עלייה באיכות הקולחים תשפיע על בריאות הסביבה כולה ובמיוחד על איכותם של הגידולים החקלאיים.

4.
תקנות וחוקים אינם נאכפים, כ-1,000 תקלות ידועות ורבות שאינן ידועות
בניגוד לעבר שבו זיהום הנחלים נבע מגורמים מוקדיים (מפעלים ורשויות שהזרימו שפכים לנחלים), כיום מקור הזיהום המרכזי הוא כ-1,000 תקלות ידועות ועוד מספר לא ידוע של תקלות שאינן מדווחות – אך תוצאותיהן ניכרות בשטח. מיעוט המים הטבעיים הזורמים בנחלים בשל שאיבת המעיינות וירידת מפלס מי התהום גורם לכך שלזיהום – ולו הקטן ביותר – יש השפעה רבה על איכות המים בנחלים.
הסיבות לתקלות רבות: תכנון וביצוע רשלניים של חלק מהתשתיות; תחזוקה לקויה של המערכות הנובעת מתפיסה סלחנית לפיה הנחל מסוגל “לסבול הכול” ולכן אין צורך לאמץ מתודולוגיה של “אפס תקלות”, אי אכיפת תקנות, שימוש חסר בכלי הדיווח ומיעוט מידע באשר לתקלות המתרחשות.
רשות המים ערכה ב-2018 סקר “סמן קולחים וביוב באקוויפר החוף תחת שימושי קרקע שונים” בשלושה סוגי קרקע: אזורים עירוניים, שטחים מושקים במים שפירים ושטחים המושקים בקולחים. עורכי הסקר בדקו חדירת קרבמזפין (תרופה לטיפול באפילפסיה ובמחלות נוספות) ל-64 קידוחי הפקה, כסמן לחדירת שפכים או קולחים למי התהום. על-פי תוצאות הסקר באזורים עירוניים נמצאו הריכוזים הגבוהים בהשוואה לאזורים האחרים שנבדקו, ככל הנראה, בעקבות דליפות של קווי ביוב. במי התהום הסמוכים לשטחים המושקים בקולחים נמצאו ריכוזים משתנים של קרבמזפין, שמעידים על חלחול של מרכיבי קולחים למי התהום.” (עמ’ 13). מידע זה מדגיש את העובדה שיש לטפל גם בשדרוג תשתיות השפכים המיושנות והדולפות וגם בשיפור איכות הקולחים להשקיה.
חוק חובת מכרזים “מעודד” כשלים ותקלות
רגולטורים, עובדי רשויות, מתכננים ואף קבלנים, מותחים ביקורת קשה על הפרשנות שעושים רבים לחוק חובת מכרזים, כאילו הוא מחייב לקבל את ההצעה הזולה ביותר (סעיף 22 לחוק מאפשר לבחור מציע על-פי קריטריונים נוספים – “איכות הטובין או המקרקעין, העבודה או השירות המוצעים, או נתונים מיוחדים שלהם, והתאמתם לעורך המכרז”). לטענתם, פרשנות לקויה זו היא אחת הסיבות המרכזיות לאיכותן הנמוכה של התשתיות הנבנות בארץ ובהן תשתיות המים והביוב. על-פי דעה זו, לא רק שחוק חובת מכרזים, כפי שהוא מפורש על ידי המזמינים, מעודד אותם לקבל את ההצעה הזולה ביותר, אלא שהוא קובע, שאין מניעה מלקבל הצעה שהמחירים בה נמוכים ממחיר השוק או שהם גרעוניים. כל זאת בטענה, שלקבלן יש לעיתים שיקולים שונים במתן הצעה: סבסוד צולב עם פרויקטים אחרים, רצון לחדור לפלח שוק ועוד.
גם למציעים אין לעיתים קרובות ברירה אלא לקבל את ההצעה הזולה מהחשש שהמציע, באם יפסיד, יפנה לבית המשפט בטענה שהצעתו לגיטימית. כידוע, התדיינות בבית המשפט עלולה להמשך זמן רב וכרוכה בהוצאות לא מעטות שרשויות רבות מעדיפות להימנע מהן – במציאות כזו לוועדת המכרזים פשוט הרבה יותר לקבל את ההצעה הזולה יותר מאשר להתכתש בבית המשפט. לא רק זאת, רשויות ותאגידים שואפים לחסוך בעלויות לטווח הקרוב ולכן יעדיפו את ההצעה הזולה יותר למרות שבטווח הארוך היא יקרה הרבה יותר. הצעה זולה פירושה תכנון נחות, חומרים זולים, איכות עבודה לקויה ובמקרים רבים גם פגיעה בזכויות העובדים. כתוצאה מכך, ברחבי הארץ מט”שים, תחנות שאיבה וצנרת באיכות נמוכה, המתקלקלים באופן קבוע וגורמים לא רק לזיהום אלא גם להוצאות תיקון כבדות. מן הראוי לתת את הדעת לסוגיה זו.
תקנות אינן נאכפות
המשרד להגנת הסביבה אישר עוד ב-2010 את תקנות צנרת – אכיפת תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מערכת הולכת שפכים) התשע”ב – 2011 המחייבות את הרשויות לתחזק ולשדרג בעת הצורך את מערכת הולכת השפכים, להפריד בין ביוב וניקוז ולדווח על כל תקלה. אלא שהתקנות נאכפות באופן חלקי למרות שהן רשומות כאחד מיעדיי המשרד ל-2019. אכיפת התקנות המחייבת תחזוקה יעילה של מערכות הטיפול וההולכה של השפכים והקולחים, הייתה מאלצת את הרשויות לתחזק את המערכות בצורה טובה הרבה יותר, הייתה מקטינה את מספר התקלות ומאלצת את הרשויות המקומיות להפריד בין מערכות הביוב והניקוז. פעולה שהייתה מונעת זרימה של מי גשם למט”שים ומונעת בכך הזרמה של שפכים לנחלים.
המעקב אחר דיווחי הזיהום לוקה בחסר
המשרד להגנת הסביבה מתחזק מוקד סביבה אליו מגיעות תלונות בדבר אירועים בתחום הסביבה, ביניהם זיהום נחלים. כאשר אזרח או פקח מתקשר למוקד, התלונה מועברת לגורם המקצועי במשרד, שמעביר אותה לגורם האחראי לתקלה – עירייה, תאגיד ועוד. אלא שתיעוד התלונות, שמטרתו לעקוב אחר הטיפול בתלונות, תוך ניסיון לגבש תמונה כוללת של הזיהומים, לוקה בחסר. קובץ הנתונים שבו מתועדות התלונות, שהגיע לידי “צלול” בעקבות בקשה לחופש מידע, התברר ככזה שאינו מאפשר לקבל תמונת מצב לשימוש אופרטיבי.
כך למשל, בין אפריל 2016 ליוני 2018 דווחו למוקד 815 אירועי הזרמה לנחלים , רק ב-100 מהם (12%) צוין שם הנחל בו התבצעה ההזרמה. 646 דיווחים זוהו גיאוגרפית (שם הישוב ונ.צ). 169 לא זוהו גיאוגרפית. מהנתונים עולה חשד לדיווח חסר, שכן למרות שמספר הישובים היהודיים כפול ממספר הישובים הערביים ואוכלוסייתם גדולה פי חמישה , מספר התקלות המדווחות זהה. עובדה המערערת את אמינות הנתונים.
פילוח הישובים לפי אשכול חברתי-כלכלי מעלה, כי כל הישובים הערביים ומחצית הישובים היהודיים מדורגים באשכולות נמוכים (אשכולות 1-5), כאשר סביר להניח כי באשכולות אלה מצב תשתית הביוב ותחזוקתה לקויים באותה מידה. מכאן, שהנתונים אינם מוסרים תמונה מלאה.
באשר לזהות המדווחים, הרי שחלק גדול מהדיווחים התקבל ממפקחי רט”ג, שלעיתים מדווחים על תקלה מתמשכת מספר פעמים (כמו במקרה התקלות בישוב ג’סר א-זרקה). בלא מעט מקרים הם אינם מדווחים למוקד ומטפלים בבעיה מבלי לדווח עליה. לא רק זאת, אין דיווח על הימשכות התקלה ועל סיומה. נתון שהוא חיוני, אך אינו קיים.
אי הדיווח, או הדיווח הלקוי, הוא בעייתי מאוד מאחר ומוקד הדיווח אמור לשמש ככלי עבודה בידי המשרד להגנת הסביבה וככלי המשקף את הבעיה. ברגע שהדיווחים חסרים מתקבלת תמונה מעוותת גם כלפי הנהלת המשרד, השרה והמנכ”ל, המסתמכים על נתונים אלה.

5.
ועדת חריגים: הגיעה העת לקבוע מועד לסגירתה
הכדאיות למשק משדרוג הקולחים מרמת טיפול שניונית לשלישונית אינה מוטלת בספק. עוד ב-2001 קבעה העבודה: “עלויות שדרוג קולחים מאיכות 30/20 לאיכויות הנדרשות על פי התקנים המוצים להשקיה ללא מגבלות ולסילוק לנחל”, ש”קיימת כדאיות רבה לשמירת האופציה לנצל את הקולחים להשקיה, תוך המרתם בהקצבת המים השפירים של החקלאים וצמצום קצב זיהום והמלחת הקרקע ומי התהום”. כמעט 20 שנה אחר אחר-כך, נראה שהדברים לא הופנמו.
מנתוני הסקר הארצי לקולחים של רשות המים מנובמבר 2016 (איסוף וטיפול בשפכים וניצול קלחים – סקר ארצי 2014) עולה, כי כמות השפכים הכללית בישראל (ביתי, תעשייתי ורפתות) עומד על כ-513 מיליון מ”ק. כ-93.5% (479 מיליון מ”ק) מטופלים ומושבים להשקיה חקלאית ומהווים כ-30% מכמות המים המשמשים להשקיה. כ-120 מיליון מ”ק (27%) מיוצרים על-ידי השפד”ן, 70 מיליון מ”ק (16%) על ידי חברת “מקורות” ו-255 מיליון מ”ק בשנה על ידי יצרני קולחים פרטיים. כ-90% מהשפכים מטופלים במט”שים גדולים (90) והיתרה במט”שים המוגדרים כקטנים. עד כאן נתונים מרשימים מאוד. אלא שבשאלת איכות הקולחים הנתונים מעודדים הרבה פחות. מדו”ח עמידת מט”שים גדולים בישראל בשנת 2017 בתקנות הקולחים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות עולה, כי רק ב-36 מהמט”שים הגדולים הותקנו מערכות בהתאם לתקנות. ב-54 מט”שים לא הותקנו מערכות המאפשרות עמידה בתקנות. מתוך המט”שים בהם הותקנו מערכות, רק 24 מצליחים לטפל בקולחים באיכות נדרשת, כאשר רק 15 מהם מספקים קולחים המאושרים להשקיה בלתי מוגבלת. עם זאת, מאחר והשפד”ן, שהוא מתקן גדול, כלול בין 15 המט”שים הגדולים, שיעור הקולחים המאושרים להשקיה בלתי מוגבלת עומד 53%.
איכות נמוכה של קולחים גורמת לסיכון החקלאים, לפגיעה ביבולים ולאי-שימוש בהם לצרכי חקלאות בשל התנגדות משרד הבריאות. קולחים שלא נעשה בהם שימוש מוזרמים בסופו של דבר לנחלים ולים. כפי שנכתב כאן, כאשר קולחים ברמת טיהור נמוכה מגיעים למאגר, הם “מקלקלים” את איכות הטיהור.
החובה לטפל בקולחים לרמה שלישונית נקבעה בתקנות‏ בריאות ‏העם ‏(תקני‏ איכות ‏מי‏ קולחין וכללים ‏לטיהור ‏שפכים), ‏התש”ע-2010‏ (תקנות ועדת ענבר) התקנות מחייבות‏ רשויות ‏מקומיות (יצרני‏ שפכים) ‏ותאגידי‏ מים‏ (מפעילי ‏מט”שים)‏ לטפל‏ בשפכים‏ לאיכות‏ גבוהה – שתמנע זיהום מקורות מים או לפגיעה בבריאות הציבור או למפגע סביבתי, או לפגיעה בקרקע או בגידולים חקלאיים. התקנות‏ גם קובעות לוחות זמנים לשידרוג.‏ כאמור, כל ‏המט”שים ‏היו אמורים‏ לעמוד ‏באיכויות ‏הנדרשות‏ עד ‏2015‏, כאשר ‏חלקם‏ היו אמורים ‏לעמוד‏ בדרישות ‏קודם לכן ‏(2012-2014). ‏
אלא שהתקנות בעצמן יצרו מעקף המחבל ברעיון השדרוג. תקנה 5א לתקנות איכות מי קולחין קובעת שמט”ש‏ ששדרוגו לא הושלם במועד שנקבע נדרש לקבל‏ היתר מוועדת החריגים לעניין תקני איכות מי קולחים, שתפקידה לדון בבקשות מט”שים הקשורות לשינוי ערכי איכות הקולחים התקניים במוצא המט”ש ושינויים הקשורים לתוכנית הניטור התקנית של הקולחים. כלומר, אמנם בעליו של מט”ש המעכבים את השדרוג, חייבים לדווח על כך ולבקש את אישור הוועדה, אך זו נותנת פתח מילוט מרהיב לכל מי שמבקש לחמוק מהשדרוג.
הוועדה שמספקת את ההקלות פועלת ברשות המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, וחברים בה ממונה סביבה, ממונה בריאות ונציג מנהל רשות המים. לישיבותיה מוזמן כמשקיף (ללא זכות הצבעה) גם נציג מנכ”ל משרד החקלאות. ראשות הוועדה מתחלפת ברוטציה שנתית בין משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. החל משנת 2011 הוועדה מקיימת ישיבות סדורות אחת לחודשיים.
ואכן, בדיקה של דו”חות פעילות וועדת החריגים מעלה, כי בין 2011-2018 הגישו 42 מט”שים עירוניים גדולים בקשות להיתר, מתוכם ארבעה ‏ ‏הם בעלי היתר ל-2020-2022, ששה מט”שים הם בעלי היתר ל-2019 (חלקם כבר פג); 18 מט”שים הם בעלי היתר שלא בתוקף. בקשתם של 14 מט”שים נדחתה ע”י הוועדה. סטטוס הבקשות מוצג בנספח 2.
מתוך 38 המט”שים הנוספים, ‏שלושה ‏מט”שים ‏הם בעלי היתר ל-2020-2022; 21 מט”שים הם בעלי היתר שלא בתוקף. בקשתם של 14 מט”שים נדחתה ע”י הוועדה. סטטוס הבקשות מוצג בנספח 3.
המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות פרסמו בנובמבר 2018 דוח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017 , ממנו עולה כי 54 מתוך 90 המט”שים הגדולים לא השלימו את השדרוג במועד שנקבע להם, וכי רק 29 מהם פנו לוועדת החריגים לבקש היתר. (נספח 4).
התמונה המתקבלת היא, שתהליך שידרוג המט”שים מתנהל לאיטו (רק ארבעה מט”שים גדולים נוספו לרשימת המט”שים בין 2017 ל-2018, פחות מהממוצע לשנים 2011-2017 ו-2011-2018), ללא לוחות זמנים מחייבים לסיום השידרוג. מט”ש בית שמש, שהיה אמור לעמוד בתקנות בינואר 2013, הגיש שבע בקשות בין 2011 ל-2018. מט”ש אשדוד שהיה אמור לעמוד בתקנות בינואר 2012, הגיש שש בקשות. מט”ש חיפה ומט”ש שורק שהיו אמורים לעמוד בתקנות בינואר 2013 הגישו חמש בקשות כל אחד.
בנוסף, דו”ח משרד להגנ”ס ומשרד הבריאות מעלה כי מתוך 36 המט”שים בהם קיים טיפול שלישוני, ששה מט”שים הגישו בקשה להיתר (נספח 5), שניים מתוכם מסיבות שאינן תחזוקתיות/תפעוליות: מט”ש קולחי השרון (שלישוני) ביקש הקלה ב-12/2016 עקב ספיקות הגבוהות ב-30% מספיקת התכן, מצב שהביא להגלשת קולחים באיכות נמוכה לנחל פולג, בשל היעדר ביקוש. הבקשה נדחתה.
מט”ש ברנר (עמב”ר) ביקש הקלה ב-12/2016 עקב בעיית חיטוי מתמשכת (5 שנים!). בוועדת החריגים התעוררה מחלוקת מקצועית באשר להתאמת טכנולוגיית החיטוי לאיכות השפכים. הוחלט על דיון בוועדה המקצועית לביוב על מתווה שדרוג מערך החיטוי. הבקשה התקבלה בניגוד לעמדת משרד הבריאות.
אין ספק, שוועדת החריגים פועלת בדרך לא סבירה. חוסר יכולתה לבצע אכיפה ולהטיל סנקציות גורמים לכך שלמעלה ממחצית מהמט”שים טרם שודרגו, וכי 42% מהמט”שים המוגדרים “שלישוניים” אינם עומדים בפועל בתקנות הקולחים. (במאי 2020 הצטרפה יועצת משפטית לדיוני הוועדה, אך לא ברור מה תהיה השפעתה) מצב בלתי מתקבל על הדעת, הגורם לזיהום מקורות מים, לפגיעה בבריאות הציבור, לפגיעה בקרקע, לפגיעה בגידולים חקלאיים ולפגיעה קשה בנחלים. אותן סיבות בדיוק שהביאו לתיקון תקנות‏ בריאות ‏העם ‏(תקני‏ איכות ‏מי‏ קולחין‏ וכללים ‏לטיהור ‏שפכים), ‏התש”ע-2010‏.

6.

הוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל –  ניגוד עניינים 

סעיף 20 י”א לחוק המים התשי”ט 1959 קובע: 

20יא.  א שוכנע מנהל הרשות הממשלתית, לאחר התייעצות עם מי ששר הבריאות הסמיכו לכך, באחת מאלה:  

1. כי פעולה מסוימת נועדה לטיוב המים, לשיפור איכותם, לחיטוים, למיהולם, למניעת סכנה לציבור וכיוצא באלה, או להולכת חמרים במים לצורך שאישר מראש מנהל הרשות הממשלתית;

)2(   כי נסיבות הענין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר סילוק שפכים למקור מים מסויים לתקופה קצובה שתפורש;

           (ב)  בצו הרשאה רשאי מנהל הרשות הממש לתית לקבוע תנאים, סייגים ומגבלות, בין בעת נתינתו ובין במועד מאוחר יותר, ומשעשה כן יהיה מי שניתן לו צו ההרשאה חייב לפעול בהתאם לתנאי הצו, וסייגיו ולמגבלותיו .

           )ג(   צו הרשאה לענין סעיף קטן )א)( 2( יהיה צו אישי ומנומק ויעמוד בתקפו שנה אחת, אולם רשאי מנהל הרשות הממשלתית להאריכו מפעם לפעם, מסיבות שיפורטו .

           )ד(  מנהל הרשות הממשלתית, לאחר התייעצות עם מי ששר הבריאות הסמיכו לכך, רשאי לבטל את צו ההרשאה, או לשנות את תנאיו, סייגיו ומגבלותיו, אם השתנו נסיבות הענין, או אם מצא כי טובת הציבור מחייבת זאת, או נוכח כי הופר הצו או הופרו תנאיו, סייגיו או מגבלותיו .

           (ה)  מנהל הרשות הממשלתית ימסור לועדת הכלכלה של הכנסת דין- וחשבון על צווי הרשאה שנתן, במועדים שתקבע ועדת הכלכלה, ולפחות פעם אחת בשנה .

           )ו(   רשימת צווי ההרשאה שנתן מנהל הרשות הממשלתית תהיה פתוחה לעיון הציבור ללא תשלום.

מטרת צו ההרשאה היא  למנוע או למזער את זיהום מקורות המים, באמצעות קביעת תנאים להזרמה ומתן  הוראות למזרימים, המחייבות פיקוח ובקרה על קיומם.  בנוסף, צו ההרשאה מאפשר לוועדה לקבוע לוחות זמנים לשדרוג, את איכות ההזרמה לנחל  ואת לוחות זמנים להפסקת ההזרמה .ואולי חשוב מכל ,הצו מג ן על המזרימים מפני תביעה משפטית. למרות שהחוק קובע  שבסמכות מנהל הרשות   להחליט לגבי ההזרמות לאחר התייעצות עם נציג משרד הבריאות , הוקמה וועדה שמזמינה לדיוניה גם נציגים  מהמשרד להגנת הסביבה ורט”ג, וכן  גם נציגי רשויות נחל וניקוז, תאגידי מים וביוב, איגודי ערים ויחידות סבי בתיות. נציגת “צלול” משמש ת כמשקיפה ללא זכות הצבעה והמשרד להגנת הסביבה מרכז את עבודת הוועדה ומגבש את תוכן הצו. לוועדה אין מנגנון של בקרה ואכיפה עובדה הפוגמת מאוד באפקטיביות של עבודתה.

אל הוועדה מגיעות בקשות של מט”שים  שמבקשים  להזרים שפכים וקולחים בשל סיבות שונות: קיבולת נמוכה  במאגרים, תיקון תקלות ועבודות תחזוקה בצנרת ובתחנות שאיבה, מליחות גבוהה ועוד. באם הוועדה שוכנעה שמתן צו ההרשאה מוצדק, היא ממליצה למנהל רשות המים על התנאים, הסייגים והמגבלות אשר יש לכלול בגוף צו ההרשאה. 

במהלך 2017 אישרה הוועדה  51 צווי הרשאה להזרמה לנחל בנוהל רגיל וסירבה לשתי בקשות. בנוהל חירום אישרה הוועדה 22 בקשות ו סירבה לשמונה בקשות. חשוב לציין, שההזרמות היו מתבצעות גם ללא הצו שכל תכליתו להגן על המזרימים מפני תביעות.  במהלך 2019 הוגשו לוועדה 65 בקשות בנוהל רגיל להזרמה של 94.6 מיליון מ”ק  להזרמה לסביבה, מתוכם 30.3 מיליון מ”ק שפכים וקולחים. הוועדה סירבה לחמש מהן. בנוהל חירום  התקבלו  12  צווי הרשאה, שהוועדה סירבה לרובן. הבקשות ל הזרמת  שפכים היו ל- 3.5  מיליון מ”ק. חשוב לציין  שהצו  מאפשר לרשות להכתיב תנאים להזרמה:  מיקום, שעות, דרישה לשיפור איכות )תוספתחמצניות הכלרה ועוד( בהנחה שלפחות חלק מהמזרימים עומדים בהוראות הצו, הרי שיש בכך ברכה .

למנהל הרשות סמכות לדחות את המלצת הוועדה

מאחר ומדובר בוועדה מייעצת למנהל רשות המים לא אחת קורה שחברי הוועדה ממליצים שלא לאשר צו, ואילו מנהל הרשות בהתאם לסמכות שמעניק לו החוק, הופך את ההחלטה ומחליט אחרת. כך קרה בשור ה של מקרים מהעת הא חרונה: מט”ש תימורים, מט”ש דרום שרון מזרחי והבולט מכולם השפד”ן .

הנהלת השפד”ן ביקשה צו להזרמת קולחים ברמה שניונית לנחל שורק, בטענה שמשטחי ההחדרה בחולות יבנה מלאים ולכן אין מנוס מהזרמה לנחל. במקביל, וכדי לפתור את הבעיה, קידמה הנהלת השפד”ן תוכנית להקמת מפעל תעשייתי לטיפול בקולחים, שאף אושר במועצת רשות המים. אלא,  שבטענה לחוסר כדאיות כלכלית  של המפעל, עצר מנהל הרשות את תוכנית השפד”ן . באותה עת ממש התבקש אותו מנהל הרשות  לאשר את הצו להזרמת הקולחים לנחל שורק שגרמו לסגירת חופי רחצה ולזעם ציבורי רב. הוועדה המליצה שלא לקבל את הבקשה להזרמה, ואילו מנהל הרשות אישר אותה.

הדיונים  בוועדה מתנהלים ברצינות  ובמקצועיות.  אך אסור לשכוח  שמעל לכל מרחפת סמכותו של מנהל הרשות להפוך את  המלצותיה.  עובדה שהיא כר פורה לתסכול בקרב חבריה, שלא אחת חשים שדעתם המקצועית מושמעת אך אינה משפיעה. 

לא רק זאת .בניגוד לוועדה למתן היתרי הזרמה לים ,לוועדה למתן צווי הרשאה אין זרוע הבודקת את יישום הצו. כלומר, קיימים מקרים לא מעטים שבהם מקבלי הצו אינם עומדים בהוראותיו אך למרות זאת זוכים להגנה  .מקרה בו לט היה מט”ש דרום שרון מזרחי שזכה פעם אחר פעם להגנת הוועדה, למרות שלא  עמד בהנחיותיה לשפר את איכות הקולחים באמצעות התקנת חמצניות ואמצעים נוספים. פתרון נמצא רק בעקבות התערבות ישירה של מנהל רשות המים. 

בעיה בולטת נוספת נעוצה בעובדה, שאין שום סנקציה כנגד מט”שים  ומאגרים שאינם  טורחים לבקש  צו הרשאה מהוועדה. כלומר, הגעה לוועדה הוא בפועל מהלך וולונטרי לחלוטין. מצב שהוא אבסורדי .  

 המשל של מט”ש תימורים 

מט”ש תימורים, שהזרים במהלך ינואר 2019 שפכים וקולחים לנחל לכיש, יכול לשמש כמשל לבעיה כולה. 

המט”ש מטפל בשפכי קריי ת -מלאכי ובשפכי יישובי ה מועצה האזורית באר- טוביה, לאיכות טיפול שניונית) 20 מג”ל צח”ב ו-30 מג”ל מוצקים מרחפים(, כפי שנדרש בעבר בתקנות בריאות העם )התשנ”ב-1992( שהיו בתוקף  בעת  הקמתו ^[1].  אלא,  שעם השנים גדלה כמות השפכים שהגיעו למט”ש ובמקביל הגיעו אליו תמלחותממשחטות  שפעלו באזור. התוצאה היי תה ירידה באיכות הטיפול ועליה במליחות, כמוצג בטבלה 1 ובטבלה

2. 2. טבלה 1: איכות קולחים ^[2]2016

טבלה 2: ריכוז כלוריד ונתרן בקולחים 2016–2013 )ממוצע, מג”ל(

בעקבות המליחות הגבוהה אסר משרד הבריאות עוד ב- ^[3]2013 להשתמש בקולחי המאגר להשקיה חקלאית. ב-2014  החל תהליך משפטי נגד מושב תימורים ב עקבות  השקית מטע זיתים בקולחים ללא אישור והיתר השקיה ^[4]. אולם ב-2015, למרות ההרעה הנמשכת במליחות הקולחים, התיר משרד הבריאות השקיה בקולחי המאגר ^[5], על אף התנגדות משרד החקלאות בו ועדת החריגים. במהלך ינואר 2019 התעורר חשש להתמוטטות קירות המאגר בשל תחזוקה לקויה ובשל העומס הרב מפעילי מאגרים אמורים לדווח לרשות המים על מצב המאגר). בעקבות חשש זה  הוזרמו  קולחים ברמת טיפול נמוכה  מאוד לנחל לכיש וגרמו לזיהומו. הזרמת הקולחים עוררה קול זעקה בקרב תושבי אשדוד, שהשקיעה מאמצים רבים בשיקום נחל לכיש. תאגיד תמר )המטפל במט”ש( והמועצה האזורית באר טוביה הגיעו לוועדה למתן צווי הרשאה וביקשו צו שיגן עליהם מפני תביעה. מנהל רשות המים שהיה ער לבעייתיות הרבה, החליט להעניק צו למושב תימורים ולא למט”ש כחלק מהבנה שאיכות הקולחים הגרועה במט”ש ובמאגרים נגרמה עקב הזנחה ארוכת שנים ואי נקיטת בפעולות על מנת למנוע או לצמצם את המפגעים, אך גם בשל מחסור בקיבולת איגום, שבאחריות רשות המים. תאגיד מי קריי תגת קיבל צו הרשאה מאחר ואיכות הקולחים שלו טובה יותר- איכות שלישונית. 

בתגובה לצו, פנו עיריית אשדוד ואיגוד ערים לאיכות סביבה אשדוד  לבית הדין לענייני מים בדרישה לדיון חוזר בהחלטה וזאת לאחר שהתברר שהצו ניתן למרות שמשרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה התנגדו לו. בהחלטתו ביטל השופט פיש את הצו, כאשר משמעות הדבר היא שבפני המשרד להגנת הסביבה פתוחה הדרך להתחיל בהליכי אכיפה כנגד המזהמים. בנוסף  הפנה השופט זרקור לבעיה  ה ידועה זמן רב וששתי הוועדות סרבו להתמודד איתה, למרות פניות חוזרות ונשנות של “צלול”. 

 הוועדה למתן צווי הרשאה הזרמה לנחל מאשרת הזרמת ביוב וקולחים המגיעים בסופו של דבר לים, זאת בשעה שאין לה סמכות לכך.  ואכן, בפסק דינו קבע השופט פיש: “עוד יוער, כי בנסיבות העניין, על פניו נראה כי הזרמת הקולחין בהתאם לצווים גורמת גם לזיהום ים כמוגדר בחוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים, תשמ”ח- 1988. אותו חוק  כידוע, אוסר על הזרמת שפכים או פסולת לים במישרין או בעקיפין לרבות באמצעות הזרמה לנחלים( אלא אם ניתן היתר, הכול כאמור בסעיף 2 לחוק. ועדת היתרים מיוחדת הוקמה על פי החוק והיא מוסמכת ליתן היתר כאמור רק לאחר שהוכחה עמידה בתנאים המפורטים בחוק ובתקנות שעל פיו. במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים השונים במקרה כאן,  עולה שלא הייתה כלל פניה לוועדה למתן היתרים להזרמת פסולת ושפכים לים טרם הוצאת צווי ההרשאה על ידי מנהל הרשות, או ניסיון לתאם צווי ההרשאה עם היתר כאמור. מכאן, עולה שאלה מהותית אם מנהל  רשות המים מוסמך להוציא תחת ידיו צו הרשאה אשר יביא לזיהום ים ללא שניתן בו זמנית היתר על פי חוק זה. ואכן, בעקבות פסק הדין החלו דיונים בין הוועדה למתן צווי הרשאה, שבאחריות רשות המים, לוועדה למתן היתרי הזרמה שבאחריות המשרד להגנת הסביבה,  במטרה לגבש עמדה משותפת.  בעקבות מספר מפגשים ודיונים  סוכם )נכון  2020(  כי המזרימים, )לא כולל כאלה שההזרמה אינה מגיע לים( יאלצו לפנות לשתי הוועדות בנפרד ולוועדת חריגים  מתוך תקווה שבסופו של דבר כל המט”שים ישודרגו.

כעת נשאלת השאלה מה יקרה. אם, למשל, הוועדה למתן צווי הרשאה תאשר את ההזרמה ואילו הוועדה למתן היתרי הזרמה לים תסרב לה? האם המשרד להגנת הסביבה שהוא חבר בוועדה אחת )צווי הרשאה( ויו”ר בוועדה שנייה )היתרי הזרמה לים( יאכוף את האיסור או שמא יתעלם ממנו. מה יעלה בגורלו של מי שהגיע רק לוועדה אחת, האם יופעלו נגדו סנקציות? שאלה נוספת שיש לשאול היא, האם הוועדה למתן  היתרי הזרמה תטיל היטל הזרמה גם על המזרימים לנחל? ושאלת השאלות, האם לא הגיע העת לעבור לשיטה של ועדה אחת במקום שתיים? 

_7.  

היטל הזרמה – מכשיר כלכלי יעיל שאינו מיושם בנחלים

הבדל משמעותי נוסף בין הוועדה למתן צווי הרשאה לבין הוועדה למתן היתרי הזרמה לים ה וא בסוגיית היטל ההזרמה. בעוד שעל-מי שמזרים  לים ביוב, קולחים, תמלחות ושאר מזהמים, מוטל היטל הזרמה המחושב על-פי הכמות המוזרמת וסוג החומרים המוזרמים, מי שמזרים מזהמים לנחלים פטור מתשלום היטל. זאת למרות שלזיהום השפעה עצומה על הנחלים הסובלים ממיעוט מים, ולמרות שבס ופו של דבר הזיהום מגיע לים.  בשאר המדינות בהן מקובל היטל:  אוסטרליה, הולנד, דנמרק  ,גרמניה, אנגליה, ארה”ב  ואחרות,  אין הבחנה בין היטל הזרמה לים לבין היטל הזרמה לנחלים,  והתשלום נגבה עבור  כל  הזרמה למים עיליים  –  Surface water. 

חשוב להדגיש,  שלמרות שידוע שהצוות המקצועי במשרד להגנת הסביבה וברשות המים סבור שיש להטיל היטל גם על מי שמזרים מזהמים לנחלים, ההיטל אינו מקודם בשל התנגדות הדרג הפוליטי החושש מהתנגדות  רשויות מקומיות ומפעלים, בטענה שהוא יגרום לעליה ביוקר המחיה. טענה המשוללת היגיון סביבתי, סותרת את עיקרון “המזהם  משלם” וגם לא בטוח שהיא נכונה, שכן כמו שהציבור התרגל להיטל ההזרמה לים, אין סיבה שלא יתרגל בסופו של דבר להיטל הזרמה לנחלים. 

איך יש להטיל היטל ?

הנחל הוא סביבה השונה מהים והוא רגיש הרבה יותר לזיהומים, למשך ההזרמה, למיקומה באגן הניקוז, עונת השנה בה מתרחשת ההזרמה, תדירות ההזרמה ועוד. מכאן, שראוי היה לערוך מחקר מעמיק הבודק את תגובת המערכת לכמויות משתנות של מזהמים ולפיה לכמת את גובה התשלום. אלא, שעד שמחקר חשוב וחיוני כזה יבוצע, אין ברירה אלא להסתמך על עקרונות היטל ההזרמה לים, המבטאים את כמות הזיהום ואת סוגיו השונים, על פי טבלה קבועה מראש .

כיצד חושב היטל ההזרמה לים?

היטל ההזרמה לים נקבע על סמך עבודה כלכלית (הכלכלן גדי רוזנטל) שבחנה שיטות שונות של הטלת היטלים  בעולם. העבודה בחרה במודל האוסטרלי, תוך ביצוע התאמות  מקומיות. כאמור, מאחר וגם באוסטרליה שיטת החישוב אינה ספציפית לים, אלא מוטלת על הזרמה למים עיליים, ניתן להשתמש בה גם כאן. ההיגיון שעמד מאחורי ההיטל הוא תשלום בעבור עומס של גורמים בעייתיים לאקולוגיה הימית המוזרמ ים לים,  באמצעות חישוב כמות הזיהום במכפלת הריכוזים הממוצעים.  בנוסף,  הכמות המתקבלת מוכפלת במקדם בהתאם לרג ישות הסביבה הקולטת) 1 ים תיכון ,1.5 מפרץ חיפה ,2 לים המלח ו- 3 לים סוף(. במקרה של מתן היתר לחירום להזרמה לים של שפכים לא מטופלים בעקבות תיקון או עבודה זמנית, נקבעו כללי חישוב לפי משך ההזרמה. ככל שההזרמה קצרה יותר, גם התשלום נמוך יותר .

כספי ההיטל מועברים לקרן למניעת זיהום ים ומשמשים לרכישת ציוד ואמצעי לחימה בזיהום ים, פעולות הדרכה, פעולות פיקוח ואכיפה והעסקת מומחים. עבודה של “צלול” “היטל הזרמה לים – כסף קטן“, אמנם הסיקה שההיטל נמוך מדי וקיים חשש שהוא יתקבל בסופו של דבר באדישות. יחד עם זאת אין ספק שמדובר בכלי המבטא את הצורך לפצות את הכלל על השימוש שנעשה בנכסיו .

אופן חישוב היטל ההזרמה לנחל 

את ההיטל  יש  לחשב  על- פי ספיקת השפכים,  איכותם  (על פי המודל של הועדה למתן היתרי הזרמה לים) והרווח שנוצר למזהמים מאי -הטיפול בהם. מכאן,  שעל שפכים גולמיים יש להטיל היטל הגבוה בהרבה מהיטל המוטל על קולחים ברמה שלישונית המוזרמים לנחל. על תמלחות  וקולחים במליחות גבוהה, שעל הזרמתן לים מוטל היטל נמוך, יש להטיל היטל גבוה בשל הנזק שהן גורמות לנחלים. 

מאחר ובתחום הקולחים קיימת מורכבות הנובעת מהעובדה שהעיר מעבירה את הקולחים למט”ש והמט”ש מעביר את הקולחים למאגרים שלעיתים מקושרים זה לזה, יש צורך ביצירת נוסחה הלוקחת בחשבון נתונים אלה. מטלה שניתן להתגבר עליה. 

מזרימים קבועים 

מזרימים אקראיים 

לצורך קבלת אומדן, נניח שנפח הזרמה אקראית ממוצעת הוא 100 מ”ק לשעה. ההיטל צריך להיות כפולה של הכמות המוזרמת כפול התעריף הגבוה ביותר. בהתאם, יש להגדיל את הסכום ככל שמשך ההזרמה האקראית מתארך.  בטווח הארוך, מוצע להקים מערך ניטור על מזהמים אקראיים ותקלות. מידע אמין לגבי איכות וכמויות ההזרמות האקראיות יוכל לשמש כבס יס למנגנון היטל על הזרמות  אלו .על מזרימים שלא קיבלו צו הרשאה או שלא ביקשו צו יש להטיל היטל כפול ומשולש.

היטל על מזרימים אקראיים 

מה לטווח הארוך ?

בהנחה   שבעקבות העלייה בדרישות הבריאות וגילוי מזהמים חדשים – הורמונים, חיידקים  עמידים לאנטיביוטיקה ועוד – ובהנחה שימצאו חומרים שיש להם השפעה רבה על נחלים אך אינם כלולים בתוספת לתקנות מניעת זיהום ים, יהיה צורך לשנות את שיטת החישוב ולהוסיף אותם לרשימה.

 8. 

תקנות המדגה טרם אושרו

לאורך נחלי הארץ פועלות 45 בריכות דגים התופסות שטח של כ -29 אלף דונם. בנפח כולל של כ-90 מיליון מ”ק מים. הברכות  מייצרות כ-18 אלף טון דגים בשנה ומעסיקות כ-350 עובדי מדגה ועוד כ- 1,500 עובדי שירותים, ביניהם נהגים, משגיחי כשרות ועוד.  מקורות המים העיקריים של הבריכות הם מים ברמות מליחות שונות, נביעות, קידוחים ומי שיטפונות.בתום תהליך הייצור, חלק מהפלט, בעיקר זה המתאפיין במליחות גבוהה,  מוזרם לנחלים.  הפלט   מכיל   שאריות חומרי הזנה,  הפרשות דגים,  תרופות  ,חומרים אנאורגניים,  חנקן,  זרחן וכמות גבוהה של מוצקים מרחפים.  חומרים אלה פוגעים במערכות הצומח ובמערכות החי בנחלים, גורמים להם לנזקים ומחבלים בשיקומם. במשך שנים רבות ניסה המשרד להגנת הסביבה לאכוף תקנות על הזרמת פלט בריכות דגים לנחלים, ללא הצלחה, בעיקר בשל התנגדות משרד החקלאות והמגדלים הטוענים, גם כיום, שהתקנות יפגעו ברווחיות הענף שכבר כיום סובל מרווחיות נמוכה כתוצאה מתחרות.

בינואר 2010 דרשה עמותת “צלול” מועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת להתקין תקנות הנוגעות  לענף המדגה, שימנעו את הזרמת הפלט המזוהם לנחלים  וקראה לכל הגורמים לשתף פעולה ולחולל בענף רפורמה שתהפוך את הגידול ליעיל יותר. במקביל, הזמינה “צלול” עבודה:  מי פלט ברכ ות הדגים – סקירה ובחינה כלכלית ראשונית“, שהעריכה את עלות הרפורמה בכ-120  מיליון שקל וקבעה שהיא תסייע להתייעלות בתפעול המדגה ולחסכון של %25 בצריכת המים ותקטין את העלות השוטפת לטיפול בברכות ל -0.3 שקל למ”ק מים.

ב-2011 חתם השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, על תקנות המדגה ואלה הובאו לאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה. במהלך הדיון בוועדה, ובניגוד לכל ההסכמות שנקבעו, התנגדו נציגי משרד החקלאות והדייגים לרפורמה בטענה שהיא תפגע ברווחיות המדגה. במהלך ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה ביולי 2012,  קיבל יו”ר הוועדה, ח”כ אמנון כהן, את טענות המגדלים, אך במקביל קרא למשרד החקלאות ולמשרד להגנת הסביבה לשכנע את האוצר לתמוך ברפורמה בתמורה להפסקת ההתנגדות לרפורמה במיסוי. לדעת “צלול” כיוון שהתקנות לא אושרו, אין מנוס מלדרוש מהמשרד להגנת הסביבה לכפות את יישם התקנות במסגרת רישיונות העסק של המדגים . באוגוסט 2016 חתמו האוצר וארגון מגדלי הדגים, בראשות גרשון פלד ויוסי יעיש, על הסכם, לפיו במסגרת הורדת המכסים ישתתף האוצר במימו ן הרפורמה. מה שמונע כיום את יישומה הוא חתימת השרה להגנת הסביבה ואישור ועדת הפנים והגנת הסביבה. 

9. 

רפורמה בענף הזית – הכרח

ברחבי הארץ פועלים כ- 140 בתי בד, שכ-80 מהם פועלים באזור הגליל התחתון והמערבי ולמרביתם אין רישיון עסק. הדברים אמורים במיוחד בבתי בד המזרימים שפכי עקר למט”ש כרמיאל ולמט”ש עכו והגורמים לתקלות קשות ולהזרמת ביוב לנחלים. מקור העקר הזורם בנחל אלכסנדר הוא הרשות הפלשתינית, שגם שם יש לפעול.

הסיבה להזרמת העקר היא בראש ובראשונה אוזלת ידם של גורמי האכיפה – המשרד להגנת הסביבה תאגידי המים ורשות המים שלהם סמכויות לאכוף את החוק אך הם אינם מנצלים אותן ובכך גורמים לנזק סביבתי רב. העובדה שכ-100 בתי הבד חדלו להזרים עקר למערכות הביוב באזורים אחרים, למשל סובב הר מירון וכינרת )קרסו לאחרונה ב-2006(, היא הוכחה לכך שהדבר אפשרי. 

     [1] ב-2015 אישרה הוועדה המקצועית למים וביוב במחוז דרום תכנית שדרוג והרחבה למט”ש, כך שישרת ב-2030 את קריית מלאכי, גן יבנה ובאר טוביה. התוכנית פורסמה למתן ת וקף באוקטובר 2017. בדצמבר 2018, פורסם מכרז לשיקום ולהפעלת המט”ש.

[2] בקשה לועדת חריגים 227.1.201

[3] המחלקה לבריה“ס, דו“ח פעילות מסכם 2013

[4] המחלקה לבריה“ס, דו“ח פעילות מסכם 2014

[5] המחלקה לבריה“ס, דו“ח פעילות מסכם 2015(