המסקנה המרכזית מאסון הזפת: חייבים לאשר את חוק התלמ”ת

הדרישה לחקיקת חוק חירום לאומי למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים (תלמ”ת) באה בעקבות אשרור שתי אמנות בינלאומית: פרוטוקול “מניעה וחירום” (2002) של אמנת ברצלונה (1976) ואמנת OPRC בדבר מוכנות, תגובה ושיתוף פעולה בעניין זיהום ים משמן (1990) ואכן, באפריל 1998 הטילה הממשלה על המשרד להגנת הסביבה (החלטה 3662) להכין את חוק התלמ”ת, למנות ועדת היגוי בין-משרדית שתלווה את התהליך ולהגיש את מסקנותיה עד לתחילת 2000 מטרות התוכנית היו לספק נהלים וכלים למניעת זיהום ים בשמן ובדלק ולספק כלים ונהלים לצמצום האסון, באם יתרחש. לתוכנית צריכים להיות שותפים משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, המשתמשים, קבלנים וכן הסכמי סיוע בינלאומיים REMPEC עם ארצות שכנות והסכמים עם חברות ביטוח. ב- 1999 התגלו מאגרי הגז “נועה” ו”מרי B, שהדגישו את הצורך לאשר את התוכנית להתמודדות אך רק, במאי 2008, הובאו עקרונות התוכנית להחלטת ממשלה 3542 חמ/11 שהטילה על המשרד להגנת הסביבה לעגנה בחקיקה, ועל המשרדים האחרים להיערך למימושה, כולל מימון והצטיידות. באותה עת, נמצאו מאגרי הגז “לוויתן”, “תמר” ו”דלית” (2009) והוקם מתקן ההפקה “תמר”, בצמוד למתקן “ים תטיס” והמדינה אפשרה קידוחים במים הטריטוריאליים – קידוח “ים 3 ,”מול חופי אשדוד, וקידוח “גבריאלה” מול הרצלייה, בעקבותיהם אישרו משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה הקצאה תקציבית ותוספת כוח-אדם להיערכות לאירוע זיהום ים ברמה לאומית. היערכות זו הייתה צפויה להיות מושלמת עד 2015. בעקבות לחץ ארגוני הסביבה, ובראשם “צלול”, התכוון המשרד להגנת הסביבה ב-2014 להביא לאישור הממשלה את הצעת החוק, אך לא עשה זאת בעקבות התנגדות משרד האנרגייה והמים, שדרש יתר מעורבות בהיערכות ואת הכפפת המשרד להגנת הסביבה למרותו, כבעל זכות האישור הסופית לכל החלטה. זאת, בשל החשש שמא המשרד להגנת הסביבה ידרוש מהתעשייה רמת מוכנות גבוהה מדי, שעלויותיה גבוהות. מתנגד נוסף היה משרד הפנים, שחשש שהתוכנית תטיל על הרשויות המקומיות חובות ועלויות רבות מדי לטיפול בזיהום, שצפוי להגיע ברובו אל החופים. אמנם, המשרד להגנת הסביבה מימן לפני מספר שנים תוכניות מקומיות לרשויות המקומיות, אך תכניות אלה יושמו רק בחלק מהרשויות ובצורה שטחית בלבד זאת למרות שעל פי  הערכה כ-80% מהזיהום אכן יגיע בסופו של דבר לחופים. בנוסף, מימן המשרד להגנת הסביבה לכל הרשויות המקומיות החופיות רכישת ציוד חירום בסיסי וקבע דרישות מכל מתקן קידוח, על בסיס תרחישים המקובלים בעולם, אך למרות זאת ההתנגדות לא פחתה והחוק לא אושר.