זו לא טעותזו מדיניות. - "צלול" במשבר אמון מול משרד האנרגיה - מדוע מסרבת "צלול" לאמץ את העמדה הממשלתית בעניין מיקום אסדת הגז?
עמותת צלול, שחרטה על דגלה את הגנת הסביבה הימית מפני זיהום שמקורו בתעשייה, ברשויות המקומיות ובפלסטיק, פועלת החל מ- 2012, למען הגנת הים התיכון מפני קידוחי הגז והנפט. למרבה הצער והדאגה, מעט מאוד התקדם מהלך שנים אלה, זאת למרות תרומתו הרבה של הים התיכון לחיינו.
בעוד שארגוני הסביבה בעולם יוצאים כנגד הקידוחים הימיים בשל פגיעתם בים בשגרה ובחירום (תאונה, תקלה או אירוע פח”ע), “צלול” בחרה לא להתנגד לקידוחים, מתוך תחושת אחריות לאומית, הבנת הצורך בביטחון אנרגטי ומתוך רצון להפחית את זיהום האוויר. יחד עם זאת, דורשת “צלול” שהקידוחים ינוהלו בקפדנות תוך שמירה על הים וכל אשר בו.
למרות הסיכון הפוטנציאלי לסביבה הימית, ב-2014 היתה “צלול” ממובילי המאבק “ים יבשה”, לצד רשויות מקומיות, עמותת אדם טבע ודין (אט”ד) וציבור גדול, בדרישה שלא להקים מתקן לטיפול בגז ביבשה, מתוך מטרה למנוע את הסכנה לבריאות הציבור מזיהום האוויר ואת תפיסת השטחים הנרחבת. “צלול” דרשה להקים את אסדת הטיפול בלב ים, על-פי הבאר, ולקדם חקיקה סביבתית מחמירה להגנת הים. המאבק נגמר בניצחון ובהרחקת האסדה למרחק של 10 ק”מ מהחוף, תוך התבססות על הצהרת משרד האנרגיה כי קירבה זאת נדרשת מסיבות ביטחוניות – התירוץ הנפוץ של המדינה כאשר היא מקבלת החלטות שרירותיות. ההחלטה התקבלה על-ידי משרד האנרגיה, בניגוד לרצון נובל אנרג’י, שדרשה אסדה על היבשה, אך גם בניגוד לדעת משרד הגנת הסביבה, עמותת צלול דרשב את העברת הטיפול בגז ללב ים (החברה להגנת הטבע דרשה להקים את המתקן על החוף).
הממשלה נכשלת בהגנה על הים
לדעת “צלול”, קיים חשש לפיו משרדי הממשלה האמונים על ניהול הגנת הים מקידוחים הימיים – משרד האנרגיה והמשרד הגנת הסביבה, בין אם מתוך מדיניות המעדיפה את התעשייה על חשבון הסביבה והציבור, או מתוך מחסור חמור בתקנים (המשרד להגנת הסביבה), אינם נערכים לטיפול במניעת הסכנות הצפויות מהקידוחים. עובדה זו מעלה חשש שאם יתרחש אסון על אסדה בקרבת החוף, הוא יסכן את חייהם ובריאותם של התושבים החיים בסמוך ואת הסביבה הימית העשירה והרגישה ליד החוף. עמדה זו נסמכת על שורה ארוכה של מחדלים שכבר נעשו, המעידים על חוסר ההבנה או חוסר האכפתיות של משרד האנרגיה כלפי רגישותה של הסביבה הימית ובשל היות המשרדים “רגולטור שבוי” בידי חברות הגז והנפט.
לאור כל אלה, סבורה “צלול”, כי באופן חריג ועל-אף שכבר אושרו כל התכניות ונדחו כל העתירות, אחריות הממשלה כלפי הציבור מחייבת קיום דיון פתוח ושקוף, בו יקחו חלק מומחים בינלאומיים שאינם קשורים לחברות האנרגיה הפועלות בישראל. “צלול” דורשת, כי מדיניות הממשלה תיקבע בהתאם לממצאים אלה, תוך העדפת ביטחון הציבור על- פני שיקולים כלכליים, כבדים ככל שיהיו.
המאבק שמובילה “צלול” אינו על מיקום האסדה בלבד. המאבק הוא על הדרך שבה מנהלים משרדי הממשלה את הים.“צלול” דורשת מהממשלה להסדיר בדחיפות ובאופן מלא את הגנת האינטרס הכלכלי-מדיני-בטחוני-בריאותי-סביבתי של אזרחי המדינה במטרה לחזק את ביטחון הציבור באסדה ובטוהר הכוונת של הממשלה.
כזכור, באפריל 2010 התפרצה באר נפט במפרץ מקסיקו וגרמה לאסון הדליפה הגדול בהיסטוריה, אשר כיסה שטח הגדול מכלל שטחה של מדינת ישראל, שאורך חופיה כ-197 קמ’ בלבד. נדרש אסון דליפה קטן משמעותית, כדי להרוס את החופים ולפגוע בכלכלת המדינה למשך שנים.
בין אם המאבק יסתיים בהרחקת האסדה בין אם לאו, לאור הרגישות הגבוהה של הים, הרי שיש למהר ולפתור את כל הבעיות להלן:
אין הפרדת סמכויות
המסקנה החשובה ביותר שהתקבלה בארה”ב ובאירופה בעקבות אסון מפרץ מקסיקו היתה החובה להפריד בין המשרד המטפל בסביבה לבין האחראים על פיתוח האנרגיה. דברים אלה נכתבו במפורש בדירקטיבה האירופית (מסמך ההנחיות והחוקים הסביבתיים ובטיחותיים המחייב את כל חברות האנרגיה הפועלות בעולם, כולל בישראל). צלול תרגמה את הדירקטיבה האירופאית לעברית ב-2013 (http://www.zalul.org.il/wp-content/uploads/2013/11/הדירקטיבה-האירופית-5.12.13-סופי.pdf), וקראה לממשלה לאמצה. אלא שמשרד האנרגיה סירב לעשות זאת, בטענה שהדירקטיבה תקפה רק במקומות שיש בהם ששה מתקני קידוח ויותר. לדעת “צלול” מדובר בתירוץ שמטרתו לשמר את מעמדו של משרד האנרגיה כשליט יחיד בים.
במקום לבחור בסטנדרטים המחמירים של הדירקטיבה האירופית, בחר משרד האנרגיה להתבסס עם השיטה האמריקאית, במטרה להתאימה לנובל אנרג’י, החברה שמבצעת את הקידוחים. אלא, שגם בארה”ב קיימת הפרדה בין תחומי הגנת הסביבה ופיתוח האנרגיה (שניהם כפופים למשרד הפנים), ובכל זאת בישראל הפרדת רשויות לא קיימת, ועל הכל מופקד הממונה על הנפט במשרד האנרגיה.
“צלול” דורשת: להפריד את הסמכויות בין קידום תעשיית הקידוחים לבין הגנה על הסביבה.
הממשלה מעכבת את ההערכות לטיפול באירועי שמן בים – כשל באסדה פרושו אסון
הממשלה אישרה את עקרונות התוכנית הלאומית למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ”ת) ב-2008 והטילה על המשרד להגנת הסביבה לעגנה בחקיקה. למרות זאת, 10 שנים אחר-כך, חלק גדול מהתקנים לא אושרו, רוב הציוד טרם נרכש והתוכנית לא עוגנה בחקיקה. לאור זאת, באם יתרחש אירוע זיהום בקרבת החוף, הסכנה הצפויה גדולה פי-כמה וקיימת סכנה ממשית לפגיעה באתרי טבע רגישים ובחופים.
‘צלול’ דורשת:
- לאשר את התוכנית לאלתר.
- להקצות תקנים ותוספת כוח אדם משמעותית. להשלים את רכישת הציוד החסר, לזרז הקמת מרכזי חירום ימיים בצפון ודרום המדינה ולאמן צוותים למקרה אסון.
- לאפשר למשרד להגנת הסביבה לנהל את הגנת הים מבלי להיות כפופים למשרד האנרגיה. אסדה מרוחקת תקטין את סכנת הזיהום ואת הסיכוי להגעת הזיהום לחופים.
- (עבודה של צלול בנושא: דו”ח מצב המים 2017 – חוק התלמ”ת, מדוע חשוב לאשרו ומה צריך לתקן בו?
הממשלה מקדמת הצעת חוק אזורים ימיים הפוגע בסביבה
הצעת החוק מעניקה סמכויות מלאות לממונה על הנפט במשרד האנרגיה, אינה מעניקה סמכויות למשרד להגנת הסביבה, נעדרת מנגנוני איזון בין הצורך בפיתוח הכלכלי וההכרח בשימור הסביבה הימית, נעדרת מנגנונים שיבטיחו שקיפות ושיתוף הציבור, נעדרת מנגנונים שיאפשרו למשרד להגנת הסביבה לממש את סמכותו ואחריותו ונעדרת מנגנון לשימור אתרי טבע.
‘צלול’ בשיתוף ‘אדם טבע ודין’ ו’החברה להגנת הטבע’ דורשות:
- לאשר את החוק ולהכניס בו תיקונם.
- להקים ועדה תכנונית לים, בהובלת מנהל התכנון, שתאפשר שקיפות ושיתוף הציבור, תדרוש תסקיר השפעה על הסביבה ותכלול מנגנון ערר על החלטותיה.
- לחזק את סמכותו של המשרד להגנת הסביבה להטמעת שיקולים סביבתיים, תוך שמירה על בתי הגידול.
- לאפשר גריעה של אזורים מוגנים רק באישור מועצת גנים ושמורות וועדת הפנים של הכנסת.
- לבטל את סמכותו של שר האוצר להתיר שימושים פוגעניים בתחום אזור ימי מוגן, תותיר סמכות בלעדית לניהול השטח בידי מנהל רט”ג ותוסיף את ההגדרה “שמורה ימית” כנוסחה של “שמורת טבע”.
אסדת תמר זיהמה במשך 4.5 שנים, אך איש לא ידע על כך
לאחר 4.5 שנים של פעילות, ב-2016, “גילה” המשרד להגנת הסביבה כי אסדת תמר, הממוקמת 23 קמ’ מאשקלון, פולטת 1,150 טון VOC ולא 13 טון כפי שהותר לה – זיהום השווה לכל מזהמי מפרץ חיפה גם יחד. אין צורך לציין, כי הזיהום נפלט ללא היתר פליטה, לא אמצעים לצמצומו (שאינם מותקנים גם היום), וללא פיקוח. אמנם לטענת הממשלה והיזמים אסדת “לוויתן” תהיה ” סגורה, ירוקה ונקייה”, אך הניסיון מלמד שלא ניתן לסמוך על הבטחות אלה, שכן עד כה לא הומצאה אסדה מסוג זה. מכאן, שאסדה קרובה לחוף מסכנת את בריאות התושבים.
“צלול” דורשת שלא להקים את האסדה כל עוד נושא זיהום האוויר לא הובהר עד תום. בנוסף, דורשת צלול להעביר את כל סמכויות בחינת זיהום אוויר מאסדות ימיות ואניות כאחד, לידי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה ולהחמיר הנהלים כלפי כל נושא זיהום האוויר בים.
הממשלה מספקת לציבור נתונים מגמתיים
לטענת משרד האנרגיה, ביטול האסדה יאריך את חייהן של התחנות הפחמיות הישנות בחדרה (יח’ 1-4) המשמשות לגיבוי עד לחיבור שלושת קווי הגז, לאבטחת יתירות אנרגטית. נשאלת השאלה, האם טענה זו נכונה. על-פי המידע שבידי צלול, ניתן להפיק את הגז משדה ליוויתן באסדה צפה על פי באר לפני 2022, כך שבפועל, אין סיבה לדחייה. מנוסף לכך, הסיבה להשארת התחנות הפחמיות היא לצורך יתירות תשתיתית. מכאן, שבפועל איש לא מתכוון להרוס את התחנות הפחמיות, וישמר מלאי פחם לארבעה חודשים למקרה אסון הצינורות הגז שיחייב הפעתם. זאת בתוספת ליתירות הקיימת באמצעות דיזל והמגזזת. גם אם בסופו של דבר יחליט משרד האנרגיה לדחות את הסגירה, הרי שבפועל מדובר בדחיה של שנתיים-שלוש, לעומת זיהום של 50 שנה מהאסדה החדשה.
“צלול” דורשת ממשרד האנרגיה להבהיר לציבור נושא זה ולא להסתתר מאחורי אמירות חלקיות.
משרד האנרגיה פועל בחוסר שקיפות
המשרד מאשים את הציבור בהפצת “חצאי אמיתות” בעוד שהוא עצמו מפרסם נתונים חלקיים, מסתיר נתונים באמתלה של סודות מסחריים, מסרב לשתף את הציבור באישור מסמכי התוכנית לניהול וניטור הסביבה (תנ”ס) ומסרב לחשוף את פרטי הסעיפים הסביבתיים בביטוח של חברות הגז.
למרות דרישה חוזרת של “צלול”, משרד האנרגיה מסרב לדרוש מחברות הקידוח לדווח על-כל דליפה של חמש חביות ומעלה מכל חומר על האסדה (בוץ קידוח, מי תוצר, קונדנסט וכו’). במדינת קולרדו בארה”ב, שם נהוג חוק שקיפות מעין זה, נובל אנרג’י נמצאת בראש רשימת החברות המזהמות כבר שנים ברציפות.
בקשת הציבור לקבל לידיו את מסמך משרד הביטחון על מיקום האסדה נענתה עד-כה בסירוב, בטענה שהמסמכים מהווים סודות ביטחוניים (למרות שהמיקום המדויק כבר פורסם מזמן). מאז ינואר 2018, משרדי האנרגיה והגנת הסביבה מסרבים להעביר תשובות לפעילי “משמר החוף” ולאיגוד ערים את תכנית החירום של תמר ולוויתן. לאחר חודשים ארוכים של עיכוב, השיב להם משרד הגנת הסביבה במאי 2018: “תכנית החירום של תמר ולוויתן נמצאות אצלנו אבל כרגע לא לפרסום לציבור, אם משרד האנרגיה יאשר נוכל להעביר לכם”.
“צלול” דורשת ממשרד האנרגיה לחשוף לידיעת הציבור את כל הנתונים המבוקשים ולנהוג בשקיפות למען קידום סטנדרטים מחמירים של שמירה על הסביבה.
למרות הסיכון הגדול לכלכלה, לא נדרשים ערבויות וביטוחים ואין חוק נזיקין להגנת הים וציבור הנפגעים
תאגיד BP, האחראי לאסון מפרץ מקסיקו, נדרש לשלם פיצויים של כ-50 מיליארד דולר למדינות שמסביב למפרץ מקסיקו, לציבור ולעסקים שנפגעו. בישראל, ספק אם ימצא מישהו (בעיקר “דלק” חובבת התספורות) שיפצה את נפגעי הזיהום: תיירות, חקלאות ימית, סחר ימי, התפלה, שיקום הפגיעה בסביבה הימית והחופית, פיצוי מדינות שכנות וכו’.
“צלול” דורשת:
- לאשר “חוק נזיקין לים”, שכן עד לאישור החוק, כל המשתמשים נמצאים בסיכון מיידי.
- לבחון את סוגיות הביטוח והערבויות על-פי פרמטרים בינלאומיים באשר לעומק הים, עמידות בארות קידוח וצנרת בפני רעידות אדמה ושאר גורמים ייחודיים לקידוחים במערב הים התיכון.
חוף דור הוא שמורה ימית
“צלול” דורשת לשמר את הים והחוף הנדירים על-ידי הרחקת זיהום פוטנציאלי.
“צלול” קוראת לממשלה לנקוט בפעולות לאספקת אנרגיה יציבה מבלי לסכן את הים והציבור:
- למקד מאמץ בפתוח אנרגיות מתחדשות שאין מזהמות ואינן מסכנות את בריאות הים והציבור.
- לבטל את תכניות האסדות הנוספות ולבטל תכניות לאחסון קונדנסט בים ובקרבת החוף.
- להקים מועצה ציבורית של בעלי עניין (ארגונים ירוקים, רשויות מקומיות ועוד) שתיזום מחקרים, תנטר. תיזום דוחות ומחקרים ועוד. פעילות המועצה מכספי תמלוגי הגז.
- לדרוש מהחברות המפיקות גז לשלם לקרן למניעת זיהום ים.
- לפקח על דיגום מי התוצר ולהגביר את תדירות הדיגומים.
- לפקח על זיהום האוויר מהאסדות בהתאם לדרישות ה EPA-ותוך בקרה מטעם אנשי מקצוע מהאקדמיה.
- לאשר את החוק לפיצוי ממפגעים סביבתיים מקידוחים בסביבה הימית.
- לפקח על מתקנים במים הכלכליים כמקובל במים הריבוניים, תוך הענקת סמכויות נרחבות למשרד להגנת הסביבה.
- להוסיף מפקחים מקצועיים למשרד להגנת הסביבה, כדי למנוע את המשך תופעת הרגולטור השבוי.
- לחייב את כל הפעילות על האסדה בהיטלי זיהום רטרואקטיבית מיום שהחלו לפעול בים התיכון.
תשומת הלב הציבורית הרבה שהתעוררה סביב האסדה מול חוף דור היא הזדמנות להדק את הפיקוח על הים, לאשר את התלמ”ת ואת חוק אזורים ימיים המתוקן, להעניק למשרד להגנת הסביבה סמכויות פיקוח, להגביר את השקיפות ובעיקר לחדול מפיתוח מקורות אנרגיה מזהמים ולעבור לפיתוח אנרגיה נקייה.
הערות "צלול" לועדת אדירי: יש להקפיא חלוקת זכיונות הפקה לחמש שנים (19.8.18)
נראה שהצוות המקצועי עשה עבודת סקר נרחבת הכוללת ממצאים מעניינים חשובים וכתב דו”ח ביניים מעניין. עם זאת, מספר הערות.
מדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח מאגרי גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים
לפי דו”ח אדירי: “הצוות המקצועי מבקש לאזן בין הצורך ביתירות, ביטחון אנרגטי ותחרות במשק הגז הטבעי, לבין הרצון לעודד כניסת משקיעים לפעילות במקטע החיפוש וההפקה של גז טבעי, כדי להאיץ את פיתוח מאגרי גז טבעי”.
וכן נכתב בדו”ח: “על מנת לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה יש לבדוק מהן הסיבות שהובילו לאי ביצוע הקידוחים, ולהמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים.”
אין הסבר ברור מדוע צריך לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה ומדוע להמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים.
אין בדו”ח הסבר מדוע צריך לעודד כניסת משקיעים לפעילות במקטע החיפוש וההפקה של גז טבעי, מדוע צריך להביא לפיתוח מהיר של מאגרי גז טבעי.
חובת החיבור למשק המקומי
צוות אדירי מקדיש לנושא פרק שלם (5).
בתקציר המנהלים נכתב: “בנוגע להגדלת ההיצע ועידוד התחרות, הוצג בפני הצוות המקצועי חשש ממשי כי חובת החיבור מהווה חסם משמעותי לכניסה להשקעות בחיפוש גז טבעי בישראל.
העלויות הכלכליות והקשיים התכנוניים והסטטוטוריים הנוספים שחובת החיבור למשק המקומי מטילה על היזמים, יוצרות אפקט מצנן מקדים לחיפוש שדות גז טבעי ופיתוחם. משכך, חובת החיבור הגורפת למשק המקומי פוגעת בתחרות כיוון שהיא יוצרת חסם כניסה משמעותי להשקעות בתחום.”
ובסעיף 5.3 נכתב: “מהתגובות במהלך תקופת ההליך [התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל], ומניתוח תוצאות ההליך שבוצע ביחידת הממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה, עולה כי חובת החיבור למשק המקומי ושאלת שיווקו של הגז הטבעי היו גורמים מרתיעים להגשת הצעות לקבלת רישיונות חדשים. משיחות שערכו עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט עם משקיעים פוטנציאליים חדשים עולה שמשקיעים רבים מניחים כי השוק המקומי רווי בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח [הדגשה שלנו], וכי במצב בו קיימת חובת חיבור למשק המקומי, פיתוח שדה קטן או בינוני עלול, בסבירות גבוהה, להיות לא כלכלי.”
“חוסר הכלכליות נובע הן בשל עלות החיבור למשק המקומי והן בשל הקושי הרב לשווקו במשק ישראלי.”
המסקנה של צוות אדירי: “שמיעת עמדות אלה מחזקת את המסקנה של הצוות המקצועי שהוזכרה לעיל כי נכון לעת הזו חובת החיבור למשק המקומי מהווה חסם לכניסה להשקעות בחיפושי גז בישראל.”
ואכן אחת ההמלצות של הצוות היא לבטל חובה זו: “הצוות המקצועי מציע לצמצם את חובת החיבור של כל שדה למשק המקומי, על מנת לעודד חיפוש ופיתוח של מאגרים קטנים ובינוניים, דבר אשר יביא להגדלת היתירות, וכן לעידודה של תחרות בטווח הארוך”.
אלא שבלי חובת חיבור של כל שדה מפיק למשק המקומי, לא תושג המטרה של הגדלת ההיצע ועידוד התחרות.
אם, כפי שצוות אדירי ממליץ, מאגרים קטנים ובינוניים עד 50 BCM יהיו פטורים מחובת החיבור למשק הגז הישראלי, לא ברור איך זה יביא להגדלת היתירות ולתחרות.
יש כאן דבר והיפוכו, הצוות המקצועי מציע לצמצם את חובת החיבור של כל שדה למשק המקומי, ובאותו הזמן מציין כי ישנו חשש לבעיית אספקה ברמה השעתית במחצית העשור 2030-2040 וכי יש חשיבות רבה לעודד חיבור מאגרים נוספים למשק המקומי עד למועד זה.
ביטול או צמצום חובת החיבור של כל שדה למשק הישראלי משמעותם שהשדה יפותח, אם יפותח בכלל, בעיקר לצרכי ייצוא. אך צוות אדירי לא דן כלל בשאלה אם יש אפשרות או כדאיות כלכלית לפתח מאגר גז בלי חוזי מכירה ארוכי טווח לייצוא או לשוק המקומי הרווי (להלן סעיף 4).
מאז שנת 2013 לא בוצע אף לא קידוח חיפוש אחד בשטח הימי של ישראל, וההליך התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל נכשל
הדו”ח מציין כי מאז שנת 2013 לא בוצע אף לא קידוח חיפוש אחד בשטח הימי של ישראל. בשנים אלו נקדחו קידוחי חיפוש בשטח הימי של מדינות שכנות והתגלו תגליות משמעותיות. בחלק מתקופה זו, במהלך 4 שנים, עד ה-15 לנובמבר 2016, השטח הימי היה סגור לקבלת רישיונות חיפוש חדשים. בתאריך זה, פתח שר האנרגיה חלק מהשטח הימי לקבלת רישיונות, במסגרת הליך תחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל. ההליך ננעל כעבור שנה, ב-15 נובמבר 2017. שם קידומו של ההליך נערכו מספר סבבי הצעות למשקיעים (Road Show) בחו”ל ובישראל, וכן נערכו פגישות אישיות עם נציגי חברות על מנת לעניין אותם בהגשת הצעות בהליך התחרותי. בסיומו של ההליך הוענקו 6 רישיונות: 5 רישיונות לחברת אנרג’יאן היוונית, אשר מחזיקה בחזקות “כריש” ו”תנין”, ורישיון אחד לקונסורציום חברות ממשלתיות הודיות.”
ההליך התחרותי נכשל מאחר שמטרתו, שהייתה קבלת הצעות מהחברות הגדולות והחשובות בעולם Majors, לא הושגה. אף אחת מהחברות החשובות בעולם לא הציעה הצעה, למרות מאמצי הממשלה.
צוות אדירי מכיר בבעיה וכותב: “על מנת לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה יש לבדוק מהן הסיבות שהובילו לאי ביצוע הקידוחים ולהמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים.”
ההסבר המוצע בסעיף 5.3 :
“חובת החיבור למשק המקומי ושאלת שיווקו של הגז הטבעי היו גורמים מרתיעים להגשת הצעות לקבלת רישיונות חדשים. משיחות שערכו עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט עם משקיעים פוטנציאליים חדשים עולה שמשקיעים רבים מניחים כי השוק המקומי רווי [דגש שלנו] בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח”.
זה הסבר מעניין אבל נראה שמקורו בעיקר מצד תאגידי האנרגיה.
הדו”ח לא מדווח על דיון אמיתי שערך צוות אדירי בסיבות לכישלון ההליך התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל. לכן לא ברור כלל מה צריך לעשות כדי שלא לחזור על כישלונות אלה.
השאלה המקדימה היא, לאור הסיכון העצום שמשיתים קידוחים ימיים על הים ובריאות הציבור, ולאור תגליות הגז הקיימות כבר כיום, מדוע בכלל צריך לעודד המשך חיפוש ופיתוח אינטנסיבי של מאגרי גז נוספים? על בסיס התשובה לשאלה זו ניתן לקיים דיון רציני בשאלה מדוע לא התממש הצפי להמשך פיתוח משמעותי של מקטע החיפוש וההפקה בשטח הימי של ישראל. רק לאחר מכן אפשר יהיה לשאול אם צריך ומה צריך לעשות כדי לעודד זאת. דיון כזה, על פי הדו”ח, לא התקיים בצוות אדירי.
הסיבות שנתנו הן חלקיות בלבד. יתכן לדוגמא, שההליך נכשל מכיוון שחברות האנרגיה הגדולות מעורבות בקידוחי גז ונפט בארצות ערב וחוששות מחרם עליהן אם ישתתפו במכרז הישראלי. יתכן וההליך נכשל מכיוון שחברות אלה אינן רואות אפשרות לייצוא גז מישראל. יתכן גם שאי הבהירות הרגולטורית ביחס להגדרת האזורים הימיים ותחום המים הכלכליים של ישראל תרמה לכך (להלן סעיף 9).
לפי עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט, כפי שמובאים בדו”ח ועדת אדירי, המשקיעים הפוטנציאליים החדשים מניחים ש”השוק המקומי רווי בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח.” ועדת אדירי לא בדקה מדוע המשקיעים לא מזכירים ולא מתייחסים, ונראה שאינם מאמינים באפשרות ייצוא הגז מישראל. (להלן סעיף 4)
ייצוא גז
צוות אדירי ממליץ לעודד יצוא בעשור הקרוב: “לאור תחזית הביקוש שהוצגה בפניו, התרשם הצוות המקצועי כי מוטב לעודד יצוא בעשור הקרוב, בו הביקוש הצפוי לגז טבעי נמוך יחסית, לעומת השנים המאוחרות יותר בהן הביקוש גדל, ואם לא תשתנה תמונת המצב בנוגע למאגרים המחוברים למשק המקומי, ישנו חשש לבעיית אספקה ברמת השעתית במחצית העשור 2030-2040.”
מעניין לציין, כי על פי הדו”ח, משקיעים פוטנציאליים חדשים רבים אינם שוקלים כלל אפשרות לייצוא גז מישראל אלא מסתכלים רק על השוק המקומי ומניחים כי השוק המקומי רווי (ראה ציטוט בפרק 2 לעיל).
אלא שבדו”ח אין דיון על שאלת ייצוא הגז מישראל. בראש ובראשונה, האם אפשר לייצא גז מישראל בכמויות ובמחירים התואמים את האינטרסים של המדינה?
- האם בשיחות שערכו אנשי משרד האנרגיה עם משקיעים פוטנציאליים חדשים דנו בייצוא גז?
- האם יש אפשרות או כדאיות כלכלית לפתח מאגר גז בלי חוזי מכירה ארוכי טווח לייצוא או לשוק המקומי הרווי?
- לאחרונה, ב-24 ליולי 2018, פורסם כי ירדן תחדש את ייבוא הגז ממצרים החל מינואר 2019. מדובר על אספקת גז טבעי ממצרים בקצב של 2.5 BCM לשנה[2]. מה סיכויי ייצוא גז מישראל לאור ההתפתחויות בתחום הגז במצרים?
- האם יש אפשרות לייצא גז מישראל ולהתחרות בגז שיעבור בצינורות הגז הקיימים והחדשים מרוסיה וממרכז אסיה לאירופה?
- האם יש אפשרות לייצא גז מישראל ולהתחרות בגז מארה”ב או מקטאר? נראה שצוות אדירי לא עסק כלל בשאלת בכדאיות למדינה לייצא גז טבעי מישראל.
קיבולת מאגרי הגז בישראל
בסעיף 2.2 לדו”ח, הצוות המקצועי אומר: “שדה תמר מסוגל לספק בתפוקה מקסימאלית כ- 11.5 BCM לשנה, אך בפועל כמות הגז הטבעי המקסימאלית אשר סופקה ממנו היתה כ- 10 BCM בשנה.” זו שגיאה, שסיבתה ומקורה ראויים לבדיקה. לפי תכנית ההרחבה של נובל אנרג’י מ-2014, שדה תמר מסוגל לספק בתפוקה מקסימאלית כ- 20 BCM לשנה.
בסעיף 3.4 בדוח הביניים נכתב: “עם השלמת תכניות הפיתוח של השדות לוויתן אשר צפי חיבורו למשק המקומי הינו רבעון רביעי של שנת 2019 ופיתוח מאגרי כריש ותנין שחיברום [טעות במקור] הצפוי למשק המקומי הינו רבעון ראשון של שנת 2021 יהיו מחוברות למשק 3 מערכות הפקה נפרדות משמעותיות, עצמאיות, בלתי תלויות, אשר יוכלו לספק אספקה שנתית כוללת של כ- 26 (12+10+4) BCM לכל הפחות.
בסעיף 4.9.2 נכתב כי “החל משנת 2028 מתחיל להיווצר מחסור באספקת הביקוש השעתי, ובעיית המחסור מחמירה החל מהשנים 2033-2035, ויש צורך לבחינת הגדלת כמות האספקה השעתית של גז טבעי למערכת הארצית, בעיקר בעשור המתחיל בשנת 2030…. הגדלת כמות זו יכולה להתבצע באמצעות הרחבת היקף ההזרמה של מאגרים קיימים, פיתוח יכולת אגירה חשמל או גז או פתרונות נוספים, אשר נכון שיבחנו קרוב יותר למועד זה”.
צוות אדירי מציין את החלטת הממשלה 476 מאוגוסט 2015 “הממשלה רושמת את הודעת בעלי הזכויות בחזקות “לוויתן” ו”תמר” כי יפעלו באופן מידי להמשך ביצוע ההשקעות והפעולות הנדרשות לצורך פיתוח מהיר של שדה “לוויתן” והרחבת שדה “תמר”.
אלא שאין בדו”ח צוות אדירי אף מלה, אף הסבר, מדוע לא בוצעה תכנית ההרחבה של תמר, מ-10 BCM לשנה ל- 16 ואף 20 BCM לשנה, כפי שמופיעה בתוכנית ההרחבה של תמר עוד ב-2014.
הדו”ח מזכיר את האפשרות לייבא גז נוזלי LNG באמצעות המקשר הימי buoy)), אבל ממעיט בחשיבותו ובאפשרות לייבא דרכו גז בהיקף שנתי של כ-5BCM .
למרבה האבסורד, הדו”ח דן בייצוא הגז הישראלי ולצד זאת מדבר על אפשרות של מחסור בגז בתוך 10 שנים. לאור נתונים אלה, נדרש דיון בסך כלל האפשרויות העומדות על הפרק, בכללן אפשרויות שנראות פחות ריאליות או מועדפות כיום, כמו ייבוא גז טבעי ממצרים דרך צינור EMG (שדרכו יובא בזמנו גז ממצרים) ודרך צינור הגז החדש המקשר בין ישראל לירדן. הדו”ח לא עוסק בשאלות אלה כלל.
- ביקושי השיא והביקוש השעתי לחשמל.
דו”ח צמח מתייחס לביקושי השיא והביקוש השעתי לחשמל: בסעיף ‘מדיניות הבטחת צורכי המשק הישראלי’ נכתב: “האספקה [אספקת הגז הטבעי] תהיה בהתאם לדרישות המשק הישראלי והתפתחות הביקושים בשוק המקומי, לרבות עמידה בביקושיםהשעתיים המקסימאליים הדרושים למשק זה )בפרט בשיאי ביקוש).”
ובהמשך: “מדיניות ממשלתית צריכה להבטיח יתירות מערכות האספקה וההולכה על מנת שהמערכת תוכל לספק באופןרציף את כלל הביקוש עבור כל הצרכנים, גם בשעות השיא.” [ההדגשות שלנו]
צוות אדירי מסתמך על ועדת צמח ומציין (סעיף 1.2 בדו”ח) בין עיקרי המלצות ועדת צמח את סעיף 5. “הבטחת צורכי המשק המקומי בטווח הקצר – אספקת מלוא הביקוש [לגז] ברמה השעתית בשיאי הביקוש”. (הדגשה שלנו).
בסעיף 4.9, דו”ח ועדת אדירי מרחיב, ובצדק, את הדיון בביקוש שעתי, ומציין כי תחזית הביקוש הכולל לגז טבעי למשק הישראלי אינה מתחשבת במגבלות היצע קיימות או מגבלות בכמות האספקה השעתית.
צוות אדירי מציין את חשיבות קיבולת (קצב) אספקת הגז השעתית, שאמורה לתת מענה לרמת הביקוש במשק הישראלי בעת ביקושי השיא לחשמל.
למרות כל אלה, צוות אדירי לא ממליץ לחייב את תאגידי האנרגיה באספקת מלוא הביקוש לגז ברמה השעתית בשיאי הביקוש, כפי שהממשלה מחייבת את חברת החשמל לספק את מלוא ביקושי השיא לחשמל, ולכן נעשה שימוש בדלקים מזהמים כמו סולר כדי להיענות לביקושים אלו. גם אם אפשרות זאת אינה קיימת כיום, יש לעמוד על הרחבת ההפקה מ”תמר”, על פי דרישת הממשלה המקורית, כדי לעמוד בביקושים בזמני שיא.
יתרה מזאת, צוות אדירי לא דן בבעייתיות הבסיסית הנובעת מההבדל בין הביקוש הכולל לגז טבעי במשק הישראלי, לרמת הביקוש לגז בעת ביקושי השיא לחשמל. הצוות לא דן בניגוד האינטרסים המובנה בין ספקי הגז לבין חברת החשמל בתחום קיבולת האספקה השעתית והשנתית הכוללת.
בעוד שחברת החשמל נדרשת לעמוד בביקושי השיא לחשמל, תאגידי הגז אינם נדרשים כיום, בניגוד להמלצות ועדת צמח, לעמוד בקצב אספקת הגז השעתית הנדרשת, ואינם נדרשים לפתח את שדות הגז כך שיעמדו בקצב אספקת הגז השעתית הנדרשת.
הבעיה מורכבת גם מבחינת מבנה הסכמי אספקת הגז המקובלים כיום. יש הבדל מהותי בין הסכם המחייב רכישת גז בכמויות מוגדרות – TOP, לבין הסכם המאפשר רכישת גז לפי דרישה כדי לענות לביקושי השיא לחשמל. יתרה מזאת, הבנקים שיממנו את תכניות פיתוח מאגרי הגז ידרשו הסכם המחייב רכישת גז בכמויות מוגדרות.
חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי
סעיף 6 בדו”ח דן בחובת האספקה המינימאלית למשק המקומי.
לדעתנו, יש כאן שימוש מטעה במונחים. לא מדובר בחובת אספקת גז מינימאלית למשק המקומי, אלא למגבלה על היקף ייצוא הגז והגדרת כמות הגז שיש לשמור במאגר לטובת המשק הישראלי.
אין כל הסבר איך חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי תמומש בעיקר מבחינת חוזי אספקת הגז והפער בין האספקה השוטפת ואספקה לשיא הביקוש. או, במילים אחרות, גובה ה- TOP.
אין דיון בתאימות בין חובת האספקה לבין הביקוש לגז במשק הישראלי, ואין כל דיון בקשר בין מחירי הגז להיקף חובת אספקת הגז.
שיקולי סביבה אינם קיימים בדו”ח של הצוות המקצועי.
כתב המינוי של וועדת צמח מדגיש את הצורך ב”שילוב בין צורכי משק האנרגיה המקומי ובין מטרות כלכליות, סביבתיות,ומדיניות”.
ועדת אדירי בחרה להתעלם מהמטרות הסביבתיות, למרות שהצוות המקצועי בחר להיצמד לוועדת צמח: “העקרונות שהנחו את חברי הצוות המקצועי בעבודתו זהים בעיקרם לעקרונות של ועדת צמח”.
בעמוד של משרד האנרגיה “פנייה לציבור לשמיעת עמדותיו בעניין דו”ח הביניים של הצוות המקצועי לבחינה תקופתית של המלצות הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל אשר אומצו בהחלטת הממשלה 442 מיום 23 ביוני 2013” נכתב[3]: “עיקרי הנושאים שנדונו על ידי הצוות המקצועי:
- בחינת המדיניות הרצויה לעידוד ותמרוץ אקספלורציה בתחום הגז הטבעי ולפיתוח משק הגז הטבעי בישראל, תוך איזון בין היעדים הבאים: הבטחת בטחון אנרגטי למשק, עידוד התחרות במשק המקומי והשאת התועלת הכלכלית והמדינית של ישראל;
- בחינה וניתוח של היצע וביקוש של הגז הטבעי על בסיס תרחישים מגוונים, לרבות ביקוש בהיבט השעתי;
- הכמות המובטחת למשק המקומי;
- חובת החיבור למשק המקומי;
- חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי.”
אין כל אזכור לנושא הסביבתי.
בדו”ח הצוות המקצועי עצמו נכתב:
“העקרונות שהנחו את חברי הצוות המקצועי בעבודתו זהים בעיקרם לעקרונות של ועדת צמח ובהם מקסום ערך משאבי הטבע עבור הציבור הישראלי, הבטחת ביטחון אנרגטי למשק הישראלי, שמירה על פעילות יעילה של משק הגז, עידוד ותמרוץ פיתוח שדות חדשים והבטחת תחרות בין הספקים בשוק.”
גם כאן אין כל אזכור לנושא הסביבתי.
נציין שגם המשרד להגנת הסביבה בחר להתעלם מנושא הסביבה. במצגת המשרד “ועדת צמח 2 -ניתוח ביקושים לגז בשנים 2042-2018”[4], שהוצגה לוועדה להגנת הסביבה אין התייחסות לסביבה, אלא רק לתחזית הצריכה והביקושים לגז, ללא כל התייחסות לפגיעה בים, באוויר, ובמים.
לכל הפחות, היה על צוות אדירי לבחון תרחיש של הגדלת יעדי הממשלה לגבי שימוש באנרגיה מתחדשת והשפעת ההגדלה על הביקוש לגז טבעי.
לדוגמה, היה מקום לבחון תרחיש של מיתון השימוש ברכבים פרטיים, בעקבות מעבר לשימוש בתחבורה ציבורית המבוססת על גז. על רקע זה ייתכן והיה נמצא כי יש מקום להמלצות על שינוי מדיניות הממשלה הן לגבי עידוד פיתוח אנרגיות מתחדשות והן לגבי מדיניות עידוד שימוש בתחבורה ציבורית על פני שימוש ברכבים פרטיים.
- האזורים הימיים והמים הכלכליים של ישראל
ועדת אדירי אינה עוסקת בסוגית חוק האזורים הימיים והמים הכלכליים של ישראל, למרות שיתכן וזו היתה אחת הסיבות לכישלון המכרז בקרב תאגידי הנפט והגז הגדולים (סעיף 3 לעיל).
נציין, שהנימוק לעצירת הקידוחים היה הצורך להסדיר את החקיקה והתקינה באזור הכלכלי הבלעדי של מדינת ישראל, במיוחד בתחום הסביבה. במהלך השנים בהם הושעו החיפושים באזורים הימיים של ישראל, נערך סקר אסטרטגי סביבתי ופורסמו הנחיות סביבתיות להקצאת אזורים ועקרונות לשמירת המערכת האקולוגית בים, וכללים מנחים לרגולציה סביבתית (הנחיות לתכניות ניהול סביבתי). עם זאת, השאלה המרכזית נותרה במחלוקת וטרם הושלם הטיפול בה, והיא סוגיית ההליכים לקביעת מדיניות תכנון למרחב הימי וחקיקת חוק אזורים ימיים, שהם כלים בסיסיים וחיוניים לשמירה על הסביבה הימית ומשאביה היום ולדורות הבאים. נושא הפקרת הגנת הסביבה במים הכלכליים נמצא בבסיס המחלוקת הציבורית והממשלתית הקיימת כיום בנושא הקידוחים הימיים, והוא מייצר חוסר ודאות רגולטורית העשויה להרתיע חברות בינלאומיות, אשר פועלות כיום בסטנדרטים סביבתיים גבוהים, כפי שנהוג במקומות אחרים בעולם כלקח מרכזי מאסון מפרץ מקסיקו, ואשר מפרידים בין הגנת הים לעידוד תעשיית האנרגיה.
חוק ‘אזורים ימיים’ ו’מסמך המדיניות למרחב ימי’ הם כלים מרכזיים הכרחיים בהם ממשלת ישראל אמורה לנהל את האזורים הימיים שלה, כולל תכנון, פיקוח, תיאום ואכיפה של פיתוח משאבי הטבע הימיים לצד שימושים אחרים ושמירת משאבי הטבע לדורות הבאים.
- אגירת חשמל (אגירה שאובה או סוללות)
ניתוח כמות הביקוש השעתי החזוי מול כמות האספקה השעתית הצפויה, לקח בחשבון את אפשרויות האגירה הקיימות כיום, ולא נתן ביטוי לאפשרות של התפתחויות עתידיות בתחום זה בשל “אי הוודאות בדבר התכנותן הטכנולוגית”, על אף שהתפתחויות אלה עשויות להשפיע על סוגיית המחסור השעתי.
אלא שכיום, ההיתכנות הטכנולוגית והכלכלית של אחסון חשמל בבטריות אינה עוד בגדר אי וודאות. בנוסף, מחיר החשמל המיוצר מאנרגיה סולארית נמוך ממחיר החשמל המיוצר מתחנות כוח גזיות ופחמיות.
אנרגיות מתחדשות
הדו”ח אינו מתייחס לחלופות לגז לייצור חשמל, בעיקר הגברת הפקה מאנרגיה סולארית המשולבת באחסון חשמל בסוללות.
- סיכום והמלצות
לאור ניתוח ועדת אדירי, הקובעת שקיבולת אספקת הגז השעתית תעמוד בדרישות של צריכת השיא (של כלל הצרכנים מישראל וירדן) עד 2030, ולאור ההשפעות המזיקות הברורות של המשך שריפת דלקים פוסיליים, כולל גז טבעי, בשל פליטת גזי חממה, אנו ממליצים לוועדת אדירי לכלול המלצה לעצור חלוקה של זכויות נפט ל -5 השנים הקרובות, עד השלמת נייר המדיניות וההסדרה החוקית של כל המרחב הימי .
עצירה זו תאפשר ללמוד מהניסיון של הפעלת מתקני הפקת הגז הנוכחיים לפני פיתוח שדות גז נוספים. בתקופה זו צפוי גם שיפור משמעותי בטכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, ביכולת אגירת חשמל, ובהתייעלות אנרגטית. יתכנו גם שינויים ברגולציה העולמית לגבי המשך הפקה וייצוא של דלקים פוסיליים. התפתחויות אלו ייתכן וישפיעו על הצורך והכדאיות בהמשך הפקת הגז, ועל היחס הראוי בין צריכה עצמית לייצוא.
בתקופה זו יש להשקיע בעידוד אנרגיות מתחדשות, תוך דגש על הקמת שדות סולאריים בשטחים מופרים, על גגות מבנים, במגרשי חניה ובבתים פרטיים, וכן בשדרוג מערכת הולכת החשמל, טורבינות רוח, ועוד.
בכבוד רב ובברכה,
אמנון פורטוגלי מאיה יעקבס
מרכז חזן מנכ”ל עמותת צלול
[1] https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/ng_160718/he/Israel_Natural_Gas_report_draft.pdf
[3] https://www.gov.il/he/Departments/publications/Call_for_bids/ng_160718
[4] https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/ng_160718/he/environmental_protection.pdf
דברי מנכ"ל צלול בהפגנה כנגד הפקרת הים (28.7.18)
צלול, שומרת הסף של הים והחופים בישראל פועלת כבר שנים רבות למען קידוחי גז ונפט בטוחים בים.
לפני שלוש שנים עמדתי בכיכר הזו ממש, מול עשרות אלפי אנשים, כחלק מהמובילים של המאבק במתווה הגז. כשכולם התמקדו בשוד הגז, בקומבינות ובמחירים, “צלול” דיברה על הפקרת הים שתבוא ביחד עם שוד הגז. וזה מה שקורה היום.
צלול חווה משבר אמון גדול במשרד האנרגיה ובממשלת ישראל, שמפקירים את הים, מפקירים את הסביבה ובכך מפקירים את בריאות וביטחון הציבור.
משבר אמון כי שורה ארוכה של מהלכים אנטי-סביבתיים פוגעים לא רק בים ובבריאות הציבור, אלא גם בכיס של כולנו.
משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרב ללמוד מהניסיון של מדינות אחרות בעולם, ששינו חקיקה סביבתית רק אחרי אסונות גדולים. לכן, למרות שבכל העולם מפרידים בין מי שאחראי להגן על הסביבה למי שאחראי לקדם את פיתוח התעשייה –בישראל – כל הניהול נמצא רק בידיים של משרד האנרגיה!
משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרב לפעול בשקיפות ומסרב לדווח על דליפות קטנות ובינוניות.
משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרס את הגנת הסביבה ולא מאפשר להו למלא את תפקידו, לשמור על האסדות ולעשות את עבודתו בלב ים בסמכות. משרד האנרגיה מעדיף כי המשרד להגנת הסביבה ייעץ, כדי שאפשר יהיה להתעלם מעצותיו.
משבר אמון כי עד היום המשרד להגנת הסביבה לא ערוך להתמודד עם דליפות חירום בים – אין כוח אדם מיומן, אין ציוד חירום, אין תחנות חירום בצפון ודרום המדינה, כמחויב. ובעיקר – אין תקציב. כי הים לא באמת חשוב לממשלה.
משבר אמון כי חוק הנפט שלנו אין אפילו סעיף סביבתי אחד והממשלה מסרבת לתקן אותו!
משבר אמון כי אין חוק שמבטיח שבעלי חברות הגז יפצו את המדינה על הפגיעה בסביבה במקרה של דליפה ועל הפגיעה שתהיה בתיירות החופים, הסחר הימי, מתקני ההתפלה, תחנות הכוח של חברת חשמל – כל אלה יעלו מיליארדים למשק. עוד לפני שדיברנו על העלויות של שיקום הטבע שייפגע.
מי ישלם? יצחק תשובה, מלך התספורות, כבר הוכיח שהוא לא שם קצוץ ! לא עלינו ולא על החסכונות שלנו.
את כל הדברים האלה שמניתי חייבים, בין אם האסדה קרובה לחוף או רחוקה. אבל אין לנו כלום. ישראל מפקירה את הים, כמו שהיא מפקירה גם את הסביבה בשאר הארץ.
בגלל כל אלה ועוד שורה ארוכה של טענות אנחנו דורשים להזיז את האסדה מהחוף!
מושג שחוזר כל הזמן כדי לנסות להקטין את המחאה הציבורית היא “נימבי”. NOT IN MY BACK YARD. המאבק הזה הוא ממש לא נימבי. הוא לקיחת אחריות. מאבק של תושבים, על הסביבה של כולנו, על זיהום האוויר בחצי מהמדינה הוא אות כבוד. “צלול” והתושבים לוקחים אחריות כדי להבטיח את טובת כל הציבור.
נימבי הוא כינוי גנאי שהומצא על ידי תעשיינים מזהמים וממשלות שלא דואגות לציבור שלהן, כנגד מאבקים ציבוריים לגיטימיים. הוא מתייחס בדרך כלל למישהו שבונים לו בניין או כביש ליד הבית. אנחנו לא מדברים כאן על מאבק של מישהו שלא רוצה שיסתירו לו קצת את האור שנכנס לחלון. אנחנו מדברים על עשרות אלפי אנשים שחיים לאורך מישור החוף או מבקרים בחופים – והממשלה החליטה לזלזל בהם ומדביקה לציבור שלם לנו מילות גנאי. מילות גנאי כמו נימבי לא ישתיקו אותנו.
אם זה נימבי, כולנו נימבי!
לישראל יש בסך הכל 197 קילומטרים של חוף. דליפה קטנה יחסית יכולה לגרום לאסון גדול.
המשרד להגנת הסביבה אומר, שאם עשירית ממה שדלף בשמורת עברונה בערבה לפני 4 שנים יתרחש בים, תהיה פה קטסטרופה! הפיקוח של המדינה לא מנע את הדליפה בעברונה או בנחל אשלים. אולי אם לא היו משתמשים בכסף שלנו לקמפיינים של המדינה נגד התושבים שצריכים לגור ליד האסדה, הפיקוח היה טוב יותר.
בגלל כל אלה, אנחנו לא מאמינים להצהרות כאילו אסדת לוויתן תהיה נקייה וירוקה. אין להם דוגמא אחת לאסדה כזאת בעולם, אבל הם מצפים מאתנו לבטוח בהם.
הם לא גילו במשך שנים שאסדת תמר זיהמה את האוויר פי 30 מהמותר, אבל הם מצפים מאתנו לבטוח בהם.
במדינה קטנה כמו ישראל, כולם נמצאים ליד איזשהו מקור זיהום או קרינה. כך, למשל, כאן בתל אביב, זיהום האוויר מתחבורה הוא מהחמורים בארץ, וסביב הכיכר הזאת יש אינספור אנטנות סלולריות. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים חולים. הסרטן הפך למגיפה ממש, וכך גם מחלות קשות נוספות שאפשר היה למנוע, אם רק היו שומרים על הסביבה.
ממשלת ישראל מחלישה את המשרד להגנת הסביבה ולא נותנת לו תקנים בשביל כוח אדם שיפעל לאכיפה, בקרה, והרתעה כלפי מזהמים.
בגלל כל אלה – יש לנו משבר אמון גדול עם הממשלה סביב מיקום האסדה.
לא נסכים שעם סיסמאות ריקות ופרסומות במיליוני שקלים, יגרמו לזיהום אוויר חמור למאות אלפי אנשים למשך 50 השנים הבאות ולסיכון גדול ליפים שבחופי ישראל.
אני רוצה לנצל את הבמה כדי להגיד כל הכבוד ותודה גדולה לכל הפעילים הרבים שעובדים סביב השעון, שיצרו את הקהילה הסביבתית האקטיביסטית הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בישראל.
האנשים שמובילים את המאבק, שבזכותם אתם פה היום. הם אזרחים מהשורה, כמוכם, שאוהבים את ישראל וחשוב להם שיהיה לכולנו עתיד טוב יותר במדינה הזאת.
הם פועלים ימים ולילות, בהתנדבות, במקצועיות, במסירוּת מרגשת ממש, למענכם ולמען הילדים שלכם.
המאבק צריך את עזרתכם, בתרומות, כדי שיוכל להמשיך ולקיים הפגנות, כמו שהיו היום בכל הארץ.
הצטרפו עוד היום, כי אסור שהמתנה הגדולה שנתן לנו הטבע תהפוך לבכייה לדורות.
יש למנות נציג ציבור לועדת אדידי (12.2.18)
עמות צלול פנתה למנכ”ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, בדרישה כי הועדה הבין משרדית לבחינת צרכי הגז של המשק הישראלי, בראשות מנכ”ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, תכלול בהרכבה נציג ציבור, ותבטיח כי דיוניה יתועדו בפרוטוקולים שיפורסמו לציבור בשקיפות ובאחריות. מאחר ודיוני הוועדה החלו ביקשה “צלול” התייחסות דחופה לבקשתה.
הועדה הבין משרדית הוקמה בהתאם להחלטת ממשלה מס’ 442 מיום 23.6.2013, שאימצה את עיקרי המלצות הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל (ועדת צמח). לפיהן, הממשלה תבחן את המלצות הוועדה בתום חמש שנים ממועד אישורן, לצורך עריכת שינויים, ככל שיידרשו, ביחס לתגליות שיוכרו על-ידי הממונה, בהתאם לצרכי המשק המקומי ובהתחשב בהיצע הגז הטבעי (סעיף 1(ט) להחלטה). למרבה ההפתעה והאכזבה, ובניגוד ללקח שצריך היה להילמד מהמחאה הציבורית בעקבות מסקנות ועדת צמח, הוועדה אינה כוללת נציג ציבור (בדומה לוועדת צמח). לא פורסמו כתב המינוי של הוועדה ונהלי עבודתה. כמו כן, ישנו חשש כבד כי לא יפורסמו גם הפרוטוקולים של ועדה זו (או אף חמור מזה לא ירשמו פרוטוקולים) .
“צלול” ציינה במכתבה, כי אין צורך לציין את חשיבותן של החלטות ועדה זו, השפעתן על הכלכלה ואת העניין של הציבור בהן. הוכחה לכך הן ההפגנות שהתקיימו כנגד יצוא הגז וכנגד מתווה הגז, שהביאו בסופו של דבר לכך כי למשק הישראלי תישמר עתודה של 540 BCM, בהתאם לדעת המיעוט של מנכ”לית המשרד להגנת הסביבה עו”ד אלונה שפר (קארו), ובניגוד לדעת רוב חברי הועדה. מכאן, החשיבות רבה לעובדה שדיוניה יתנהלו בשקיפות ובאחריות.
לדעת עמותת צלול, ניהול אחראי ושקוף מחייב לכלול נציג ציבור ולהבטיח כי במהלך הדיונים ינוהל פרוטוקול, כמקובל, אשר יפורסם לציבור בזמן אמת, טרם ביצוע שימוע ציבורי. חשיפת תהליך קבלת ההחלטות ישפר את איכות החלטות הוועדה, יגביר את אמון הציבור בעבודתה ויהווה חסם כנגד ניסיונות להטות את עמדת חברי הוועדה לטובת אינטרסים של בעלי עניין.
לדעת “צלול”, טוב יעשה משרד ראש הממשלה, באם ימנע מראש חזרה על הטעויות שנעשו בוועדת צמח, יורה על מינוי נציג ציבור, יורה על שקיפות דיוניה, וימנע בכך מחאה ציבורית ונקיטה בצעדים על ידי מרשתי, לרבות הליכים משפטיים, כדי להבטיח את פעולת הוועדה בשקיפות ואחריות כמבוקש.
פסק דין של בג"ץ אוסר על המדינה להפחית ערבויות (6.1.17)
עתירה שהגישה צלול כנגד הממונה על הנפט התקבלה על-ידי בית המשפט העליון. בעתירה דרשה “צלול” מהממונה להגדיל את שיעור הערבויות שמשלמות החברות הקודחות נפט מתוך אמונה, שתשלום גבוה יגביר את בטיחות הקידוחים. בית המשפט אמנם לא קיבל את בקשת הגדלת הערבויות אך קבע שלא ניתן יהיה להפחיתן.
התאונה של תש"ן פעמון אזהרה לאי מוכנות (7.7.16)
ספינה של תש”ן שביצעה עבודות להסרת צינורות נפט במפרץ חיפה פגעה בצינור נפט ישן. כתוצאה מהפגיעה זרם נפט לים וגרם לסגירת חופי קריית חיים.
עמותת צלול התריעה, כי אירוע זה צריך לשמש כפעמון אזהרה לעובדה שהמדינה אינה ערוכה לטיפול באסונות נפט ימיים. המדינה טרם אישרה את חוק התלמ”ת (תוכנית למוכנות למניעת אסון שמן בים) והיחידה להגנה על הסביבה הימית טרם צוידה בציוד מתאים להתמודדות עם אסונות זיהום, ביניהם תאונת מכלית, אסון קידוח ועוד. משמעות הדבר היא חשיפת הים התיכון לסכנה קשה. זיהום ים בנפט משמעותו פגיעה קשה בחי ובצומח הימי, פגיעה בהתפלה, פגיעה בספנות, פגיעה בתירות ועוד. נזק המוערך במיליארדים רבים.
הסקר האסטרטגי אינו מספק הגנה לים (26.5.16)
משרד התשתיות בשילוב גורמים נוספים מכין סקר סביבתי אסטרטגי שמטרתו למפות את הים התיכון ולאתר מקומות רגישים שבהם אסור לבצע עבודות קידוח. הסקר בוחן את רגישותם של האזורים השונים וממליץ המלצות באשר לאפשרות לפעול בהם. מסקנות הסקר יובאו לשימוע ציבורי.
לדעת עמותת “צלול”, הסקר אינו מעניק הגנה מספקת לים העמוק, שהוא מרבית השטח הימי, וזאת בעקבות מיפוי רוב השטח כבית גידול של “מצע רך”, שרגישותו נמוכה ופערי המידע לגביו בינוניים. הגדרה זו מאפשרת לפעול בשטח זה כמעט ללא הגבלות, מלבד הדרישות החלות גם היום. בתי הגידול היחידים שמקבלים הגנה ממשית הם שטחים מצומצמים עם מצע קשה, שידועים כבר היום או שיתגלו בעתיד.
מגמה מדאיגה נוספת היא ההמלצה לבחון את התועלת של דרישות להגנה על הסביבה אל מול המשמעות הכלכלית למשק. לדעת עמותת צלול, שיקולי ההגנה על הסביבה הימית, שהם ליבת הסקר האסטרטגי הסביבתי, אינם צריכים להיבחן בחישובי עלות-תועלת.
יחד עם זאת, אין ספק שסקר אסטרטגי סביבתי, המבוצע בעקבות דרישת ארגוני הסביבה ובראשם “צלול”, להגביר את ההגנה על הים העמוק, הוא כלי חשוב לשילוב שיקולים סביבתיים בהליכי קבלת החלטות. המלצת הדו”ח להימנע מהענקת רישיונות חיפוש וקידוח בטווח של שבעה ק”מ מהחוף היא חשובה וחיונית ויש לקוות שסטיות ממנה יהיו נדירות. כך גם אימוץ דרישת “צלול” לבדיקות נאותות סביבתית של מבקשי זכויות והכנת תכניות ניהול בטיחות ואיכות סביבה טרם הפעלת מתקני קידוח.
"צלול" הצטרפה לעתירה כנגד מתווה הגז (28.1.16)
עמותת “צלול” הצטרפה כידידת ביהמ״ש לעתירה המרכזית של התנועה לאיכות השלטון, אט״ד והפורום הישראלי לאנרגיה כנגד מתווה הגז. ב-28.1.16 אישר בית המשפט את הבקשה.
ידיד בית המשפט הוא מוסד משפטי שמטרתו לסייע לבית המשפט לתרום לגיבוש עמדתו תוך מתן ייצוג ופתחון פה ודעת לגופים מייצגים ומקצועיים.
לדעת צלול, מתווה הגז שאושר בממשלה ובכנסת מסוכן לציבור ולים, שכן הוא אינו כולל הגנות מספיקות מפני תאונת קידוח, הוא אינו מטיל על החברות חובה לרכוש ביטוח גבוה מספיק למקרה תאונה ואינו מחייב את המדינה להיערך לאסון. בכך הוא חושף את הים ואת כלכלת ישראל לסכנה גדולה.
בג"ץ בעקבות עתירת "צלול": יש לדרוש ערבויות גבוהות בעקבות קידוחים מסוכנים (19.1.16)
בג”ץ דורש מהממונה על הנפט להטיל על קידוחי גז ונפט ימיים מסוכנים ערבות גבוהה בהתאם לרמת הסיכון. דרישה זו של בג”ץ באה בעקבות עתירה של עמותת צלול כנגד הממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה.
מטרתן של ערבויות היא להבטיח שבמקרה של תקלה, דליפה או מצב חירום אחר יהיו בידי החברות משאבים כספיים זמינים באמצעותם ניתן יהיה להתמודד עם אירוע באופן מידי. בנוסף, הערבויות אמורות לתמרץ את החברות לפעול על-פי עקרון הזהירות המונעת ולהשקיע את מירב המאמץ במניעת דליפות נפט, שמן או חומרים מסוכנים לים.
יצוין, שבמשך שנים המדינה לא טרחה לגבות מרוב מחפשי הגז והנפט את הערבויות ע”פ חוק. בעקבות לחץ ציבורי של “צלול” ודו”ח של מבקר המדינה בנושא זה, פרסמה המדינה, בפברואר 2014, הנחיות לגבי גובה הערבויות.
ההנחיות קבעו, בין היתר, כי בעלי זכויות קיימות בים חייבים להפקיד ערבות בסיס של 2.5 מיליון דולר וערבות נוספת של חמישה מיליון דולר לפני ביצוע הקידוח. עוד נקבע, כי הממונה על הנפט במשרד האנרגיה רשאי להגדיל את גובה הערבות הנוספת בנסיבות מיוחדות, כאשר רמת הסיכון הנשקפת מהקידוח עולה. אחרי תקלה או דליפה למשל. כך היה במקרה של רישיון עמית (היום חזקת לוויתן) שתחילה נדרשה להפקיד ערבות של 15 מיליון שקל ולאחר דליפה ממושכת בקידוח לוויתן 2 עלה הסכום ל-30 מיליון שקל.
בתגובה להנחיות הממונה על הנפט, עתרו שתי חברות חיפושי נפט, ובעקבות עתירתם פורסמו בספטמבר 2014 הנחיות מתוקנות לפיהן לממונה על הנפט אין סמכות להגדיל את גובה הערבות בהתאם לסיכון הנשקף מהקידוח וכי יש לו סמכות להפחית את גובה הערבויות מרמת המינימום.
“צלול” עתרה לבג”ץ, באמצעות עורכות הדין חיה ארז וחגית הלמר, בטענה שההנחיות מספטמבר 2014 מנוגדות לחוק ויש לתקנן. ראשית טענה “צלול” כי על ההנחיות לקבוע מפורשות שלממונה על הנפט סמכות להגדיל את גובה הערבות במידה ורמת הסיכון מהקידוח עולה – כפי שקובע החוק. עוד בטרם הדיון בעתירה השיבה המדינה לטענה זו ואמרה כי נוסח ההנחיות מקנה את הסמכות הזו לממונה.
טענה שניה של “צלול” הייתה כי החוק אינו מקנה לממונה סמכות להפחית את גובה הערבות מרף המינימום. המדינה כפרה בטענה זו אולם השופטים מרים נאור, אסתר חיות ויורם דנציגר לא קיבלו את עמדתה. הם הציעו לנציגי המדינה לשקול לתקן את ההנחיות כך שייקבע מפורשות כי לממונה אין סמכות להפחית מגובה ערבות המינימום בדיעבד – ולהימנע ממתן צו על תנאי בנושא.
מאיה יעקבס מנכ”ל צלול אמרה: “הים הוא המשאב החשוב ביותר של מדינת ישראל וחובה עליה להבטיח שמי שקודח בו יפעל באחריות. הערבויות אמורות לשמש כמקור המימון הראשוני לטיפול בדליפה וזיהום בים אם תתרחש, כדי שהעלויות הגבוהות לא יגולגלו אל הציבור. בית המשפט קבע היום, כי יש לאפשר דרישת ערבויות גבוהות יותר ככל שהקידוחים מסוכנים יותר. לצערי סכומי הערבויות עדיין נמוכים מדי ולא מהווים תמריץ עבור החברות לפעול באופן מירבי למניעת דליפות. בבית המשפט נציגי המדינה העדיפו להגן על האינטרסים של חברות הנפט מאשר על האינטרס הציבורי”.
"צלול" בהפגנה נגד מתווה הגז: "ישראל מפקירה את הים"
מנכ”ל “צלול”, מאיה יעקבס בהפגנה הגדולה נגד מתווה הגז, 14 נובמבר 2015:
אתם פה היום, למרות הפיגועים והטרור, בגלל שאתם כועסים על הקומבינות. על המחירים ועל שוד הגז.מתווה הגז שודד מאתנו לא רק מההבטחה הכלכלית לעתיד, אלא גם מסכן כבר עכשיו את החסכונות האישיים של כל אחת ואחד מאתנו!
עמותת צלול חלק מהמאבק הזה, כי ישראל מפקירה את הים. המדינה לא דורשת מחברות הגז לקחת אחריות על הסיכון הגדול שבפעילות שלהן ולא דורשת שהקידוחים יתבצעו ברמת בטיחות מחמירה כמו במקומות אחרים בעולם.המדינה לא דורשת מהחברות להפקיד ערבויות גבוהות או שיהיה להן ביטוח שיוכל להתמודד עם נזקים של דליפה בים. ישראל מפקירה את הים שלכם!
דמיינו את החוף האהוב עליכם. המקום אליו אתם אוהבים ללכת עם המשפחה והחברים שלכם.עכשיו דמיינו את החוף שלכם שחור ומזוהם. ישראל מפקירה את הים, וזה גם יפגע בכיס של כולנו. אם תהיה דליפה בים, התפלת המים לשתייה ולחקלאות תיעצר, ייצור החשמל ייפגע, תהיה פגיעה אנושה בתיירות החופים, בסחר הימי ובדגה. וזה עוד לפני שדיברנו על העלויות העצומות של שיקום הסביבה הימית.
יצחק תשובה, מלך התספורות, כבר הוכיח שהוא לא שם קצוץ! לא עלינו ולא על החסכונות שלנו.מתווה הגז מפקיר את הים ואת הכלכלה הישראלית,כי אם לא דורשים מתשובה ומנובל אנרג’י ביטוח או ערבויות, אנחנו נהיה אלה שנשלם את החשבון. בהפקת גז יש פוטנציאל זיהום ענק לים, דומה לנפט. כבר היום מפיקים באסדת תמר מאות אלפי חביות בשנה של דלק בשם קונדנסייט.
תזכרו את השם הזה ק ו נ ד נ ס י י ט!
בנוסף, כל מי שמחפש היום גז, מתכנן מחר לחפש גם נפט. כבר היום חופי ישראל נמצאים תחת האיום של אפשרות דליפת דלק, שתפגע קשות בחופים שלנו ותהרוג בעלי חיים רבים בים.יש לנו בסך הכל 197 קילומטרים של חוף. דליפה קטנה יחסית יכולה לגרום לאסון גדול. המשרד להגנת הסביבה אומר, שאם עשירית ממה שדלף בעברונה לפני שנה יתרחש בים, תהיה פה קטסטרופה. ישראל הנאורה והמתקדמת, מדינת ה”סטארט אפ ניישן”, בחרה לנהל את הקידוחים בים ברמה נמוכה מאוד. לכן, בחוק הנפט שלנו אין אפילו סעיף סביבתי אחד. החובה של כולנו לדרוש מהממשלה – אל תפקירי את הים. אל תאשרי את המתווה המסוכן.
אני רוצה לסיים במילה על האנשים שמובילים את המאבק, שבזכותם אתם פה היום. הם אזרחים מהשורה, כמוכם, שאוהבים את ישראל וחשוב להם שיהיה לכולנו עתיד טוב יותר במדינה הזאת.הם פועלים ימים ולילות, בהתנדבות, במקצועיות, בהקפדה על העובדות והאמת ובמסירוּת מרגשת ממש בשבילכם ובשביל הילדים שלכם.המאבק צריך את עזרתכם, בתרומות, כדי שיוכל להמשיך ולקיים הפגנות, כמו שהיו היום בכל הארץ.
הצטרפו עוד היום.
אסור שהמתנה הגדולה שנתן לנו הטבע תהפוך לבכייה לדורות.
"צלול" לשטייניץ: חשוף את הפגישה עם נובל (22.10.15)
עמותת צלול דורשת משר האנרגיה, יובל שטייניץ, לחשוף את פרוטוקול פגישתו עם ראשי חברת נובל אנרג’י, ביוסטון טקסס. לדעת “צלול”, לאור רגישות הדיון הציבורי סביב מתווה הגז ולאור היעדר השקיפות של
הפרוטוקולים בוועדת קנדל, קיימת חובה לחושף את הפרוטוקולים. שר האנרגיה משמש כ”נאמן האינטרס הציבורי”, עובדה המעניקה לציבור זכות לדעת עם מי הוא נפגש ומה נאמר בהן.
יצויין, כי במהלך הפגישה הבהיר שטייניץ לראשי נובל אנרג’י שראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא מחוייבים למתווה, שצפוי להיכנס לתוקפו במהלך השבועות הקרובים. לאחר אישור המתווה יקודם פיתוח מאגרי הגז לוויתן וכריש-תנין.
"צלול" לכלכליסט: "מתווה הגז אינו מטפל בחובות שיוטלו על מפעיל קידוח במקרה של אסון סביבתי" (10.9.15)
להצבעת הכנסת על אישור מתווה הגז השבוע אמנם נעדרה משמעות פורמלית, אך די היה בה להטריד את מנוחתם של פעילי הארגונים הירוקים. בעמותות כמו צלול ואדם טבע ודין קובלים כי נוסחו הנוכחי של המתווה אינו כולל שום דיון בנזקי סביבה אפשריים בשל דליפת גז במהלך הפעילות השוטפת של הפקה ושאיבה, ובעצם פוטר מאחריות הלכה למעשה את החברות השותפות במאגרי הגז במקרה של נזק סביבתי.
למעשה, אף שבישראל מבוצעת הפקת גז מהים יותר מ־10 שנים, הרגולציה שנועדה לפקח על פעולה זו מבחינה סביבתית ולקבוע אחריות וטיפול במקרה של תקלה או דליפה מעולם לא עברה את שלב הטיוטה. חברות הפקת הגז מצדן טוענות שהן פועלות לפי התקנים האמריקאים המחמירים ביותר, אך אין שום גורם רגולטורי שיבדוק את נכונות האמירות ויאכוף תקינה מוסמכת. כך למעשה הושאר הפיקוח הסביבתי — וההתמודדות עם אסון — לרצונן הטוב של חברות הגז.
 | |||
| צילום: אלברטוס | |||
אין דיון בביטוח או בשיקום נזקים
המתווה הממשלתי להסדרת משק הגז טיפל במיסוי, ביציבות רגולטורית, בהעברה ובמכירה של מאגרים, אבל לא טיפל בחובות שיוטלו על מפעיל קידוח במקרה של אסון סביבתי. לדברי מאיה יעקבס, מנכ”לית עמותת צלול, שעוקבת אחר הרגולציה הסביבתית בתחום הפקת הנפט והגז, מתווה הגז מתעלם לחלוטין מתרחיש של תקלה או דליפה בים, שהשאלה היא מתי – ולא אם – תתרחש, ועלולה להמיט אסון כלכלי־סביבתי בהיקף של מיליארדים על המשק הישראלי.
“לפני כמה שבועות תרגלו במשרד להגנת הסביבה דליפת שמן בים, ומהתרגיל עלתה תמונה של חוסר מוכנות כולל, גם לדליפה קטנה”, אומרת יעקבס. “מנקודת המבט של צלול, העובדה שאין במתווה התייחסות לביטוח, ערבויות או מנגנון פיצוי ושיקום הנזקים היא כישלון”.
גם טיוטת תקנות הנפט שפרסם משרד האנרגיה לפני כחודשיים, ונועדו להיות מעין רגולציית משנה למתווה הגז הממשלתי, הזניחו כמעט לחלוטין את ההגנה על הסביבה במסגרת פעילות הגז השוטפת והעתידית. פסקה אחת ויחידה בטיוטה עסקה בנושא זה בכלליות, ולפיה מי שיבצע קידוחי גז או נפט יידרש ל”ניסיון בפעולות לשמירת הבריאות, הבטיחות והגנת הסביבה”.
לפי הטיוטה, פעולות אלה כוללות “הכנת תוכניות בטיחות, ביצוע סקרי סיכונים, הכנת מסמכים סביבתיים וניטור סביבתי הנוגעים לפעולות בזכויות נפט, כולם בהתאם לאמות מידה בינלאומיות מקובלות”. אלא שהטיוטה אינה מפרטת מה הן אותן אמות מידה בינלאומיות מקובלות ושום גורם לא הוסמך לנסחן. במקביל, המשרד להגנת הסביבה, שאמון על שמירת הסביבה החופית, הדיר את עצמו לאורך שנים מהתעסקות ישירה בקידוחי הגז והנפט.
התעלמותם של משרדי הממשלה מהרגולציה הסביבתית תפסה גם את עיניו של מבקר המדינה יוסף שפירא. בדו”ח שפרסם לפני כחודש על משק הגז הישראלי ציין המבקר כי “בחוק הנפט אין כל התייחסות מפורטת לתחום הגנת הסביבה. כל שנקבע הוא שאם קיים בשטח סיכון, אזי הממונה על הנפט או שר האנרגיה רשאים למנוע אותו.
“ההגנה על הסביבה היא אינטרס ציבורי בעל חשיבות רבה”, דוין בדו”ח. “חוק הנפט מאפשר פגיעה ניכרת בבעל הזכות באמצעות תפיסת הבארות והמתקנים ומאפשר להורות לו להחזיר את מצב הנכס לקדמותו על חשבונו. לפיכך, לדעת משרד מבקר המדינה, ראוי שטיוטת ההנחיות הסביבתיות, שהיא המקור החוקי המפורט בעניין זה, תעוגן בתקנות כדי להקנות להנחיות תוקף הנובע ממדרג נורמטיבי גבוה יותר, להבהיר את משמעותן ולאפשר לאכוף אותן בשעת הצורך בדרך אפקטיבית”. אלא שאותה טיוטת הנחיות סביבתיות, שנועדה ללוות את קידוחי הגז והנפט, מעולם לא הגיעה לאישור, אף שישראל החלה להפיק גז לפני 11 שנה.
חשש מפגיעה בתיירות והפרעה להתפלה
בעמותת צלול אומרים כי דו”ח מבקר המדינה מוכיח שקידוחי הגז והנפט בים התיכון מתנהלים באופן לא אחראי שמגביר את הסיכון לתקלה או דליפה קשה ומסוכנת. הסכנה הסביבתית העיקרית מהקידוח הוא דליפת קונדנסייט, מוצר לוואי של תעשיית הגז המשמש חומר גלם להפקת דלקים, שבמקרה של דליפה לים 60% ממנו צפוים להישאר במים ולזהם את הסביבה הימית. כיום מופק קונדנסייט ממאגר תמר ונמכר בעיקר לבית הזיקוק של פז באשדוד.
לדברי ד”ר אריה ונגר, ראש תחום איכות אוויר ואנרגיה בעמותת אדם טבע ודין, גם דליפה של הגז הטבעי עצמו עלולה להיות מסוכנת, שכן אף שהגז מתנדף באוויר, חלק ממנו עלול להתמוסס במים ולגרום נזק למי הים. נוסף על כך, גם ההתנדפות באוויר עלולה להיות מסוכנת: “רוב הרכב הגז הטבעי בארץ הוא מתאן, גז החזק פי 21 מפחמן דו־חמצני שהוא גז החממה העיקרי שמנסים להפחית עכשיו”, מסביר ונגר.
“המשך קידוחי הגז והפקת הקונדנסייט, תוך התעלמות מהסיכונים של דליפות מקידוחים אלה — פגיעה בתיירות, הפרעה להתפלה והפקת החשמל והשבתה של הסחר הימי — עלולים להמיט אסון כלכלי על מדינת ישראל”, אומרת יעקבס. “המשך קידוחי הגז ללא חקיקה מתקדמת, פיקוח ראוי, מוכנות מוכחת ומנגנוני הגנה סביבתיים וכלכליים נאותים מסכן את כלכלת ישראל לא פחות מהמונופול“.
לדברי ד”ר ונגר, הבעיה העיקרית היא סוגיית הפיקוח שמופקד כיום בידי משרד התשתיות ולא בידי המשרד להגנת הסביבה. “יש פה סוג של ניגוד עניינים, כי כל משרד אמור להיות מופקד על החלק שלו, ומי שמקדם קידוחים אמור לקיים רגולצית סביבה”, הוא אומר. בעיה נוספת היא שאלת הביטוח: “בדליפת הנפט במפרץ מקסיקו ב־2010 היו נזקים בהיקף מיליארדי דולרים, אבל הביטוח במקרה של דליפה בישראל הוא בגובה עשרות מיליונים בודדים. אם חלילה יהיה נזק, זה יכול לעורר ויכוח מי יכסה את זה”.
בצלול מציעים לממשלה לאמץ את עיקרי הדירקטיבה האירופית לקידוחי גז ונפט שאישר האיחוד האירופי ביולי 2013. הדירקטיבה, שהיא פרי עבודת הכנה ממושכת, נועדה למנוע אסון קידוח בים כמו אסון מפרץ מקסיקו ב־2010 ואסונות קידוח נוספים. הדירקטיבה חלה על חברות הקודחות בתחום המים הכלכליים של מדינות האיחוד ועל חברות אירופיות הקודחות במקומות אחרים בעולם. לדברי צלול, הדירקטיבה מספקת ידע רב שאפשר לאמצו בתוך פרק זמן סביר בלי הצורך “להמציא את הגלגל מחדש”.
ממשרד האנרגיה נמסר: “טיוטת ההנחיות מפורסמת באתר המשרד. המשרד פועל בשיתוף פעולה עם המשרד להגנת הסביבה לתיקון ההנחיות ופרסומן בנוסח הסופי”. מהמשרד להגנת הסביבה לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת העיתון.
הממשלה אישרה את מתווה הגז. "צלול" תמשיך להתנגד לו (16.8.15)
למרות התנגדות ציבורית רחבה ולמרות התנגדות השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, אישרה הממשלה את מתווה גרוע החושף את הים ואת הכלכלה לסכנות רבות. “צלול”, שהיא חלק מקבוצה הנאבקת במתווה הגז המאיים על הים ועל כלכלת ישראל, תמשיך במאבק לשינוי המתווה, שיובא בספטמבר 2015 לאישור הכנסת.
המתווה אינו כולל דרישה מהחברות הקודחות לקחת אחריות על פעילותן, אינו דורש להפקיד ערבויות ואינו דורש ביטוח מספק בעזרתו ניתן יהיה לנקות את הים ולפצות על הנזקים במקרה דליפת נפט או דליפת קונדנסייט – תערובת דלקים, הדומה לסולר, המופקת כבר כיום. כל אלה חושפים את הים ואת הכלכלה לסכנה גדולה.
הערות "צלול" למתווה הגז: דורשים להפקיד ערבויות גבוהות (28.7.15)
טיוטת המתווה מתעלמת לחלוטין מהעלויות שיגרמו זיהומי דליפת נפט, סולר או שמן בים, כתוצאה מתאונה, תקלה או חבלה באסדות. אינה כוללת מנגנונים להקטנת ההסתברות לדליפה ואינה כוללת מנגנונים להגנה על הכלכלה.
עמותת צלול דורשת לכלול במתווה:
חובת הפקדת ערבויות גבוהות לטיפול בדליפות- כיום הדרישה היא להפקדת 7.5 מיליון דולר בלבד. דרישה זו אינה משקפת את הנזק העצום הצפוי לים התיכון ולחופיו במקרה של אסון קידוח או כל דליפה אחרת.
חיוב החברות בביטוח סביבה גבוה שיאפשר פיצוי הנפגעים הרבים- הכיסוי הביטוחי הנדרש כיום מחברות הקידוח אינו מספיק. החברות עצמן דיווחו, כי הוא עלול שלא להספיק לכיסוי מלוא הנזקים.
שינוי משטר הנזיקין, כך שיטיל אחריות קפידה על החברות הקודחות- החוק הישראלי אינו קובע משטר אחריות ברור לנזקי הקידוחים. נזק לסביבה אינו מוגדר או מוכר כבר-פיצוי, אין הגדרה של נאמן למשאבי הטבע שיוכל לתבוע בגין נזק לסביבה; משטר האחריות הוא בעיקרו משטר של רשלנות, כך שנזקים רבים אינם מחייבים כלל את המזהמים באחריות. בהעדר חוק אזורים ימיים הדין הישראלי אינו חל על אזור הקידוחים.
דרישות לסטנדרטים על-פי עקרונות הדירקטיבה האירופית לבטיחות בקידוחי גז ונפט ימיים – חברת נובל אנרג’י הסכימה לאמץ את עקרונות הדירקטיבה המחמירים, מכיוון שהיא מחויבת בהם ממילא לעבודתה בקפריסין. ממשלת ישראל בחרה להקל על החברות והיא אינה מאמצת את עקרונות הדירקטיבה.
במידה וסעיפים אלה לא יכללו, דורשת צלול לכתוב באופן מפורש במתווה, כי הם יוסדרו במסגרת רגולטיבית אחרת, תוך הגדרת לוח הזמנים, וכי דרישת היציבות הרגולטורית, (מקפיאה את חקיקת הממשלה והכנסת ל 10 שנים – פרק ז’ למתווה) לא תחול על תחום הסביבה.
בקשת צלול באה לאור נתונים לפיהם דליפות גז ונפט מתרחשות ברחבי העולם בתדירות גבוהה ויש להן עלויות אדירות לכלכה ולסביבה. הקידוחים לחופי ישראל הם מהעמוקים והמורכבים בעולם ולכן פוטנציאל התאונה בהם גבוה. הים התיכון הוא ים סגור המתאפיין בזרמים חלשים ולכן הזיהום יישאר במימיו שנים רבות. החוף הישראלי קצר וצפוף וכולל שימושים רבים – תיירות, דייג, חשמל, התפלה, סחר בינלאומי, שזיהום ים יגרום להשבתתם. הערכות כלכליות אומדות סגירת חוף רחצה בכשני מיליון שקל לים. השבתת הסחר תגרום להפסד של 1 מיליארד שקל לשבוע. הימשכות ההשבתה תיצור מחסור בחומרי גלם שיביא להשבתה רחבת היקף של המשק כולו. לכל אלה יש להוסיף גם את האיום הביטחוני ואת האיום הבריאותי על חיי 65% מאוכלוסיית המדינה החיה בסמוך לחופים. די בדליפה קטנה יחסית כדי לגרום לפגיעה קשה בים ולהוצאות אדירות לניקוי החופים ושיקומם ולתשלום פיצויים למדינות שכנות בגין הנזק שייגרם להן.
בית המשפט הפדראלי בארה”ב הטיל על חברת בי.פי לשלם כ-50 מיליארד דולר בעבור אסור מפרץ מקסיקו. באירופה חלה החל מיולי 2015 רגולציה מחמירה (הדירקטיבה האירופית), שמטרתה להפחית את ההסתברות לאסון דליפה. רק אצלנו מתעקשת הממשלה שלא ללמוד מהניסיון ומתעלמת מהסכנה הגדולה. גם אם הסיכוי לדליפה הוא יחסית קטן, הסיכון הכלכלי הוא עצום ויש לעשות הכול כדי להקטינו ולהתמודד אתו באופן מיטבי. מתווה שאינו כולל התייחסות סביבתית-בטיחותית חושף את הכלכלה ואת אזרחי המדינה לסיכון אדיר.
אחינועם ריקין: הממשלה תיתן ותיתן ולא תשאיר כלום לדור שלי
שלום,
שמי אחינעם ריקין, תלמידת בית הספר קשת בירושלים מדריכה בצופים ומגנת ים בעמותת צלול. ואני בת 16.
בניגוד לכל אלה שדברו לפני וידברו אחרי – אין לי תשובות או פתרונות; אין לי מתווה חדש, או הצעות לשיפור ההסכם הקיים. אין לי לוביסטים או דוברים; גם אין לי שום אינטרס סמוי, או רצון להתעשר ממטמון הגז הגדול. אני כאן היום עם אחותי אביגיל, ואנחנו מבקשות לדבר בשמם של המונים – מאות אלפי ילדים וילדות, נערים ונערות, בני הדור שלי וגם הילדים והילדות שיוולדו בעתיד, שההסכם הזה בנושא הגז צפוי להשפיע על חייהם.
אתם בטח חושבים שאני תמימה. אתם בטח מסתכלים עלי וחושבים “מה היא יכולה ללמד אתכם על בארות גז, על תמלוגים, רווחים ומחירים של יחידות חום?”. אתם צודקים, אני לא יכולה. היחידות שאני מכירה הן יחידות בגרות במתמטיקה, שם למדתי שאם נותנים עוד ועוד לקבוצה אחת, בסוף לקבוצה האחרת לא נשאר כלום. מהמעט שאני קוראת ומבינה למדתי שגם במקרה הזה, המדינה תיתן ותיתן ותשאיר מעט מאוד לבני הדור שלי ולדורות הבאים. מישהו כאן יכול להסביר לי למה?
כמדריכה בתנועת הצופים אני מלמדת את הילדים כיצד לחלוק ולשתף. אני מלמדת אותם שחמדנות היא מקור רוע, שכוחניות לא משרתת את טובת הכלל, שאטימות הלב תמשיך לשסע ולחתוך את החברה שלנו לעוד חלקים ומגזרים שירגישו לא שייכים, שלא ייהנו מהשפע שיש לעולם הזה להציע, ולא יהיו שותפים לקבלת ההחלטות שמשפיעות כל כך על חייהם. ואני לא מבינה איך מדינה מתנהגת כך….
בצופים אני גם מלמדת את החניכים שלי על חשיבות הדמוקרטיה. על החופש להביע דעות שונות ומגוונות, על חשיבות השקיפות, על הקשבה וכבוד והגינות.
אז נכון שניתנת לי כאן במה לדבר בפניכם, ואני מודה לכם על כך, אבל אני גם יודעת שהיה צריך להילחם למען הזכות הזו; שבמשך הרבה זמן ניסו להסתיר את ההסכם הזה מכולנו; ושאנחנו קיבלו מעט מאוד זמן, ממש כמה שעות, כדי להביע את דעתנו זאת בשעה שמי שעומדים ליהנות מפירות ההסכם קיבלו את כל הזמן שבעולם כדי לשכנע ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. ואני גם יודעת שלמרות שאתם שומעים אותי כאן, יש מי שלא באמת רוצה להקשיב ומתעקש לקדם את ההסכם הזה בכל מקרה. אני לא מבינה איזה דמוקרטיה זו, כשמקבלי ההחלטות מקשיבים רק לצד אחד וועושים כאילו הם מקשיבים לצד השני.
אתם המבוגרים, ואני אמורה לסמוך עליכם, אבל נדמה לי שכמוני, גם לכם אין פתרון למצב שנוצר. אני חוששת אפילו שאתם לא באמת רוצים למצוא פיתרון, כי בינתיים דיברתם רק עם אלה שמקבלים, בלי להקשיב באמת לכל האחרים שצריכים לקבל. אז אם אין לכם את הפתרון הטוב ביותר – אני מציעה שפשוט תעצרו, לפני שתעשו טעות!
כי אם לא תעצרו, הטעות שלכם תשפיע על החיים שלי ושל אלפי כמוני – נערים ונערות שרוצים לגדול כאן, במדינה ששומרת עליהם ודואגת להם; מדינה ששואפת לנצל בחוכמה את האוצר שנמצא בים לחינוך, לעזרה לחלשים, לעידוד מדע, תרבות, אמנות, ספורט,וטכנולוגיות מתקדמות.
מדינה שדואגת שגם ילדים להורים שעלו מארצות רחוקות, ואין להם את היכולת לממן לימודים גבוהים, יוכלו לרכוש השכלה בדיוק כמו הילדים של העשירים. מדינה שבה כולם מקבלים רפואה טובה ומתקדמת, ומוצאים עבודה, ויכולים לקנות דירה ומצליחים לעבוד ולהתפרנס בכבוד. מדינה שדואגת קודם כל לאזרחים שלה ולדורות הבאים – ורק אחר כך לבעלי ההון.
אמרתי קודם שאני מגנת ים בעמותת צלול, ואכן הים קרוב לליבי ויקר לי. אני מבינה שהגז נמצא עמוק בים, ושצריך להוציא אותו משם כדי להגשים את החלומות של כולנו, אבל האם מי שמופקדים על המשימה הזו יודעים את העבודה? האם בדקתם אותם? ואם תהיה תקלה ודליפה – הרי תקלות קורות כל הזמן – האם אתם יודעים מה עלול לקרות? יהיה נזק קשה לים ולסביבה, והים הכחול והיפה שלנו ייהרס.
אבל אתם הרי דנים על הסכם כלכלי – אז גם אני אדבר על נזקים כלכליים: הים הוא המקור של המים שאנחנו שותים; צריך את הים כדי לייצר חשמל, וכדי לייבא ולייצא סחורות; חופי הים הם מקום הבילוי והפרנסה של אלפי אנשים. אם הוא ייהרס – מי ישלם על הנזק? מי יפצה את הנפגעים? האם ההסכם הזה שאתם עובדים עליו כל כך הרבה זמן בכלל מתייחס לענין הזה? אז בדקתי ואני יודעת את התשובה: הוא לא מתייחס כלל לאפשרות של תקלה או דליפה. הוא לא מדבר על ביטוח ולא מדבר על לקיחת אחריות לנזק, כאילו מדובר באירוע דימיוני. כשזה יקרה, אנחנו נישאר עם הנזק ועם חשבון של מיליארדים שצריך לכסות את עלויות הנזק, את ניקוי הים והחופים ואולי גם את פיצוי השכנים.
אני שואלת אתכם – בשם מי אתם יושבים פה היום? מהי המשימה שהוטלה עליכם? מה אתם רוצים להשיג? האם ברור לכם שמי שיושפע מההחלטות שלכם טרם נולד בכלל?
היום היו צריכים לשבת כאן נבחרי הציבור. אלה שנבחרו כדי לייצג אותנו ולשמור על העתיד שלנו. הם העדיפו להתחבא, ולחמוק מהאחריות. בעוד עשרות שנים כשהנכדים שלכם ילכו לאוניברסיטה, כשהילדים שלי יעמדו בתור בקופת חולים, וכשילדים אחרים יחפשו עבודה, אף אחד לא יזכור את הוועדה שיושבת כאן היום, אף אחד לא יידע למי להפנות אצבע מאשימה. כך עובדת השיטה.
לא, אני לא חושבת שאתם רעים. ואני גם לא חושבת שאתם מושחתים. ואני אפילו לא חושבת שאתם כנועים. אני כן יודעת שאתם מחפשים פשרה נוחה. מחפשים מוצא וואיזו נוסחת קסמים שתרצה את כולם. את אלה שקדחו את באר הגז, את אלה שמצאו את הגז את אלה שמינו אתכם.
פשרה בין כל אלה היא כישלון שלכם כהורים וכעובדי ציבור. אתם חייבים להבין שלהפסיד את העתיד אינו כמו להפסיד בשום דבר אחר. אז אל תתקפלו. היו אמיצים. תסתכלו עלי, על תמונות הילדים שבארנק שלכם. תזכרו למה באמת אתם כאן ותגידו עד כאן! הגז הזה הוא העתיד של כולנו תילחמו עבורנו. כדי שכולנו נסתכל יום אחד אחורה בגאווה ונגיד שהוועדה הזו עשתה משהו גדול וחשוב. אל תתפשרו על העתיד שלנו!
תודה
עתירה לבג"ץ: דורשים להאריך הזמן לבחינת המתווה – השימוע הוא מצג שווא (15.7.15)
המשרד להגנת הסביבה תירגל היום (ג’) תרחיש שבו מכלית נפט טובעת 12 מייל מערבית לחופי עזה ו-400 אלף טון נפט גולמי זורמים לים לאורך החופים, עד למפרץ חיפה. בין המתורגלים המשטרה הירוקה, רט”ג, רספ”ן, הרשויות המקומיות לאורך החוף, קצא”א, נובל אנרג’י ואחרים. “צלול” הוזמנה אף היא להשתתף בתרגיל כארגון שלו מתנדבים המסוגלים לסייע לכוחות. במסגרת התרגיל פנתה עמותת צלול לציבור וביקשה ממנו להביע רצון להתנדב לסייע לכוחות.
על פי הרושם הראשוני שעלה מהתרגיל, ישראל אינה ערוכה לדליפה משמעותית בים כתוצאה מתאונת מכלית או מדליפת קידוח. למרות מחויבותם הרבה של הכוחות, ניכר חסרונן של תחנות לתגובה מהירה, חסרונם של כלי שיט וחסרונו של ציוד חירום, שכן כל דקה החולפת מרגע הזיהום מסכנת את הסביבה הימית ומאיימת להפוך את האירוע לאסון טבע. המשרד להגנת הסביבה בעצמו הודה, כי אם 10% מכמות הנפט שדלפה מצינור קצא”א בערבה הייתה דולפת בים, היה נוצר אסון סביבתי נורא. גם הבנה זו אינה גורמת למדינה לקחת נושא זה ברצינות הראויה.
עוד ב-2008 אישרה הממשלה תכנית לאומית למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ”ת), אותה ביקשה לאשר במסגרת הצעת חוק ממשלתית. למרות זאת הצעת החוק טרם אושרה עד לעצם היום הזה בלש התנגדות חלק ממשרדי הממשלה בהם משרד הפנים ומשרד האנרגיה. גם ההקצבה הכספית להצטיידות הכוחות קוצצה באופן משמעותי.
על הממשלה לאשר את חוק התלמ”ת ללא דיחוי, עם תיקונים מתאימים בהתאם לתרחישים ראליים ולהקציב את הסכומים הנדרשים להגנת הים מפני אסון. ללא אלה אנו חושפים את הים, הסביבה ואת כלכלת המדינה לאסון נורא.
תרגיל חירום: היערכות לא מספיקה לדליפה בים (30.6.15)
המשרד להגנת הסביבה תירגל היום (ג’) תרחיש שבו מכלית נפט טובעת 12 מייל מערבית לחופי עזה ו-400 אלף טון נפט גולמי זורמים לים לאורך החופים, עד למפרץ חיפה. בין המתורגלים המשטרה הירוקה, רט”ג, רספ”ן, הרשויות המקומיות לאורך החוף, קצא”א, נובל אנרג’י ואחרים. “צלול” הוזמנה אף היא להשתתף בתרגיל כארגון שלו מתנדבים המסוגלים לסייע לכוחות. במסגרת התרגיל פנתה עמותת צלול לציבור וביקשה ממנו להביע רצון להתנדב לסייע לכוחות.
על פי הרושם הראשוני שעלה מהתרגיל, ישראל אינה ערוכה לדליפה משמעותית בים כתוצאה מתאונת מכלית או מדליפת קידוח. למרות מחויבותם הרבה של הכוחות, ניכר חסרונן של תחנות לתגובה מהירה, חסרונם של כלי שיט וחסרונו של ציוד חירום, שכן כל דקה החולפת מרגע הזיהום מסכנת את הסביבה הימית ומאיימת להפוך את האירוע לאסון טבע. המשרד להגנת הסביבה בעצמו הודה, כי אם 10% מכמות הנפט שדלפה מצינור קצא”א בערבה הייתה דולפת בים, היה נוצר אסון סביבתי נורא. גם הבנה זו אינה גורמת למדינה לקחת נושא זה ברצינות הראויה.
עוד ב-2008 אישרה הממשלה תכנית לאומית למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ”ת), אותה ביקשה לאשר במסגרת הצעת חוק ממשלתית. למרות זאת הצעת החוק טרם אושרה עד לעצם היום הזה בלש התנגדות חלק ממשרדי הממשלה בהם משרד הפנים ומשרד האנרגיה. גם ההקצבה הכספית להצטיידות הכוחות קוצצה באופן משמעותי.
על הממשלה לאשר את חוק התלמ”ת ללא דיחוי, עם תיקונים מתאימים בהתאם לתרחישים ראליים ולהקציב את הסכומים הנדרשים להגנת הים מפני אסון. ללא אלה אנו חושפים את הים, הסביבה ואת כלכלת המדינה לאסון נורא.
"צלול" קוראת לממשלה לנתק את הקשר בין המפוקח למפקח (28.6.15)
עמותת “צלול” קוראת לכנסת ולממשלה לנתק את הקשר בין הגוף המנוטר והמפוקח לבין הגוף המפקח עליו. על המדינה לנטר ולפקח בעצמה על גופים בעלי פוטנציאל מזהם לאוויר, לקרקע או לים, או למצער להיות גורם מתווך וחוצץ בין תשלומי הגופים לגורמי הניטור והפיקוח. זאת, על מנת למנוע יחסי פטרון-קליינט, העלולים להטות את ממצאי הפיקוח, להחליש את מנגנוני האכיפה ולרפות את ידי הרגולציה.
קריאה זו נתמכת על ידי מסקנות דו”ח המבקר. לפי הדו”ח שעוסק בניטור ובמניעת זיהום אוויר, בשנתיים האחרונות רוב המפעלים החייבים בבדיקות אוויר לא ביצעו אותן כנדרש ולא העבירו נתונים לידי המשרד להגנת הסביבה. המשרד מצידו, לא ביצע כנדרש ביקורות פתע במפעלים וכמעט שלא נקט בהליכי אכיפה כנגד המפעלים המזהמים. אין מדובר בתופעה זניחה, אלא במפגע שהורג למעלה מ-051 אנשים בשנה ועולה למשק כ-55 מיליארד שקל בשנה. חוסר האכיפה הסביבתית אינו נעצר במפגעי זיהום האוויר ומשפיע גם על זיהום מי התהום והים. לאחרונה פורסם, כי מפעל של רפא”ל ליד עכו זיהם מי תהום, כשהמטיר מים מעורבבים בשיירי חומרי נפץ על קרקע חשופה זיהום כה חמור שחייב את “מקורות” לסגור קידוחי מים באזור. המשרד להגנת הסביבה דרש מהמפעל לבצע שורת סקרים ודוחות לניטור הזיהום, אך אלו בוצעו חלקית בלבד. רשות המים ביקרה במפעל לראשונה רק לאחר שבע שנים מיום גילוי התקלות. הסיבה לעיכוב היא מחסור בכוח אדם.
מקרה חמור נוסף שנחשף לאחרונה על ידי עמותת “צלול”. נציג צלול סייר באתר חלץ ומצא שלוליות נפט ענקיות. המשרד להגנת הסביבה אמנם חייב את החברה לסלק את המפגעים הרבים מהשטח על מנת למנוע פגיעה במי התהום. החברה טוענת כי מ”בדיקות מקצועיות” שערכה עולה, שאין חשש לזיהום מי התהום ולכן לא פינתה את המפגעים עד היום.
מקרים חמורים אלה אינם בבחינת יוצאי דופן חריגים. הסתמכות המדינה על דיווח עצמי של המפעלים בנוגע לאירועי זיהום לנחלים, מי תהום וים גורם לעיכוב בטיפול במפגעים. על-פי הדיווח העצמי למשרד להגנת הסביבה , בכ-11% מתחנות הדלק ישנן בעיות העלולות ליצור זיהום סביבתי. לכאורה, זהו נתון גבוה המעיד על אמינות הדיווח העצמי, אלא שהנתונים שהמשרד מקבל מהדיווחים חלקיים ומועברים באיחור רב, באופן שפוגם בטיפול במפגעים ובאכיפה ושמעלה את החשד שמא גם הנתון הגבוה אינו מעיד על היקף התופעה באמת. למרות שיעור התקלות הגבוה מחד, והשיבושים בהעברת הדיווחים. מאידך, ממשיך המשרד להסתמך באופן כמעט בלעדי על הדיווחים העצמיים . חלק מהזיהום הסביבתי נגרם על ידי מפעלים גדולים בעלי רישיון להזרמת שפכים לים. גם במקרה זה נדרשים המפעלים לדווח על עצמם וגם כאן הדיווח מגיע לציבור באופן חלקי ובאיחור. לבתי הזיקוק בחיפה ישנה מעבדה פנימית האחראית לבדוק את השפכים המוזרמים לנחל. לאחרונה פורסם חלק קטן מדוחות הבדיקה העצמית של מפעלים להם אישורי הזרמה לים באזור מפרץ חיפה. מן הדוחות עלה שמפעלים גדולים כגון בז”ן, גדות ביוכימיה, כרמל אוליפנים ודשנים הזרימו לנחל הקישון מתכות שלא היו בהיתר, שחלקן נחשבות ותר ולסנקציות פליליות. כשהמדינה מבקשת, הלכה למעשה, שהמזהם ידווח על עצמו כעבריין, צפייה זאת בלתי סבירה בעליל.
"צלול" לאוצר: יש לכלול בצוות החשיבה גם את המשרד להגנת הסביבה (22.1.15)
עמותת “צלול” דורשת מהממונה על התקציבים באוצר, אמיר לוי, לכלול בצוות החשיבה לבחינת מבנה הרגולציה בתחום הגז הטבעי, שמינה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם נציגים של המשרד להגנת הסביבה ושל משרד הכלכלה ולדאוג לכך שבמהלך הדיונים בנושא תבחן גם השפעתם של הקידוחים על הסביבה.
דרישה זו של “צלול” באה לאור הסיכונים הסביבתיים הרבים הנובעים מתעשיית חיפושי הגז וההשלכות הכלכליות והדיפלומטיות החמורות הצפויות באם תתרחש תאונת קידוח. לדעת “צלול”, מן הראוי, שצוות חשיבה זה ימנע מהטעות שעשו ועדת ששינסקי וועדת צמח, אשר התעלמו כליל מנושא בטיחות הקידוחים וההשפעות הסביבתיות שלהם. בנוסף, ביקשה העמותה לקבל לידיה את הצעת המשרד להקמת “רשות-על” לניהול משק הגז בכדי שתוכל ללמוד אותה.
במכתבה הדגישה “צלול”, כי היא רואה חשיבות רבה בגיבוש מדיניות כוללת המסדירה את תחום האנרגיה בכלל ואת תחום החיפוש וההפקה של גז ונפט בים בפרט. חסרונה של מדיניות הוא המקור לכשלים ולאי-וודאות המאפיינים את התחום והמקשים על כלל השחקנים בו. מכאן נובע הצורך הדחוף בחקיקת חוק נפט חדש שיחליף את החוק המיושן (52) עליו מבוססת התעשייה.
תשובת "צלול" למכתב הליויתן של אבי ליכט (22.1.15)
בעקבות הויכוח המתמשך בנושא הגז הטבעי בים התיכון כתב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו”ד אבי ליכט, למשרדי הממשלה מכ,c שכותרתו: “יש לוויתן בחדר” -הצעה לחשיבה חדשה לשם הסדרת תחום הגז הטבעי. במכתב הציע עו”ד ליכט להקים צוות משימה של פקידים בכירים, הכולל את השחקנים העיקריים מבין משרדי הממשלה שיגבש המלצות למדיניות ממשלה ברורה לסוגיות היסוד של הענף וגם יתאם ויסיר חסמים ביישום המדיניות. עוד המליץ להקים וועדת שרים חדשה ויחודית לענייני הגז הטבעי, שתקבל הכרעות מהירות שמשרדי הממשלה יפעלו בהתאם להן.
את הצורך בהקמת ועדת שרים וצוות משימה של פקידים בכירים, הסביר ליכט בכך, שנושא הגז הוא “ייחודי” וכלן זקוק לטיפול מיוחד.
בתגובה למכתב זה כתבה “צלול”, כי לדעתה קביעת מדיניות כוללת בסוגיית היסוד באשר למשאב הגז, צריכה להיעשות לא רק על-ידי וועדות שרים ופקידים, נחושים ורציניים ככל שיהיו, אלא באמצעות הליך הכולל שיתוף ציבור, אנשי מקצוע ואנשי מדע שבסופו יעוגנו עקרונותיו בחקיקה. הדברים אמורים במיוחד על רקע הטענה לפיה “האירוע הרגולטורי העומד בפנינו הוא אירוע חריג, שלא ניתן לטיפול בדרך הפעולה הרגילה. הוא גדול מדי מורכב מדי וההשלכות של אי-הצלחה בו ישפיעו על כלל המשק. התנהלות רגילה עלולה לקבע מצב בעייתי בענף”. לדעת “צלול”, דווקא בשל גודלו ומורכבותו של האירוע יש להתייחס אליו בדרך “הרגילה” הלוקחת בחשבון את כלל השיקולים – מיסוי, הגבלים עסקיים, יחסים בינלאומיים, הגנת הסביבה, הגנת עובדים ועוד. ללא כל אלה נושא הגז יהיה נתון ללחצים, לדרישות ולכשל ניהולי.
עוד כתבה “צלול”, כי ריכוזו של שלב הרישוי בידי גורם יחיד – הממונה על הנפט, ללא מתן אפשרות לדריסת רגל לרגולטורים נוספים, מהווה את אחד הכשלים המרכזיים בתחום. כתוצאה ממנו החלטות מתקבלות ללא איזונים ובלמים וללא פיקוח ובקרה. כך למשל, לו הממונה על ההגבלים העסקיים היה מעורב בשלבי הרישוי הראשונים, ניתן היה למנוע את המבוכה הנוכחית.
כשל נוסף נובע מהעדר הפרדה בין סמכויות רישוי הקידוחים לבין סמכויות הפיקוח והאכיפה, ששניהם מצויים בידי משרד האנרגיה והמים. ועדת החקירה הפדראלית, שהוקמה בארה”ב בעקבות אסון מפרץ מקסיקו, זיהתה כשל זה כסיבה המרכזית לאסון והמליצה לשנות את מבנה גופי האסדרה. המלצה זו כלולה גם בדירקטיבה האירופית, אך הלקח אינו מיושם בישראל.
בנוסף, לדעת “צלול”, קיים צורך חיוני למנוע את ריכוז הכוח בענף בידי קבוצה פרטית אחת. “צלול” מציעה לבחון את המודל הנורבגי בתחום קידוחי הגז והנפט, המתאפיין בחברה ממשלתית המנהלת את תחום הקידוחים, בהצלחה מרובה, תוך הקפדה על נורמות סביבתיות מתקדמות. הקמת החברה תאפשר אחזקה בשני המאגרים הקיימים לצורכי יתירות, עצמאות ואבטחת אספקה, מבלי להידרש להחזר השקעה שמחייב את ייצוא הגז. הקמת החברה תעלה את רמת הבטיחות, תקטין את הסיכון לתאונה ותפתור את הכשל הנובע מהפערים הגדולים בידע המקצועי שמוחזק בידי חברות הגז ולא קיים אצל הרגולטור, עובדה מקשה על קבלת ההחלטות, על הפיקוח ועל הבקרה.
באשר למנגנון שהוצע במכתבו של ליכט (וועדת שרים חדשה לענייני גז טבעי וצוות משימה של פקידים בכירים, העובד בצוותי משנה), לדעת “צלול”, על מנת שלא יהיה מדובר בפועל בשני גופים זהים כמעט לחלוטין, שהם כמעט השתקפות איש של רעהו, חשוב שצוות המשימה יורכב מהדרג המקצועי במשרדים ושתובטח עצמאותם בקבלת ההחלטות. כמו כן, אין ספק שיש לקבוע סדר עדיפות בין האינטרסים השונים בתחום, אולם באופן שישמור על האיזונים והבלמים בין האינטרסים המיוצגים על ידי הרגולטורים השונים וכן על השיקולים המקצועיים שאינם ניתנים לפשרה. לא רק זאת בשני הגופים נעדר מקומם של נציגי ציבור, נציגי אקדמיה ואנשי מקצוע, המייצגים את מגוון הקולות, מגוון העמדות ואת הידע המדעי שנצבר בתחום זה. ניתן להבין את שאיפת משרדך להמליץ על צוות מצומצם, מתוך אמונה ביעילותו ובזריזותו. דווקא בנושא כה מהותי וייחודי יש צורך במגוון דעות ובידע שאינו מצוי במשרדי הממשלה, שהיכרותם עם התחום קטנה וחלקית, בעיקר בשל היותו תחום שכדבריך, “דורש התמחות ייחודית”. לדעת “צלול” יש הכרח להרחיב את אחד הגופים – צוות השרים או הצוות המקצועי ולכלול בתוכו נציגי ציבור, נציגי אקדמיה ונציגות של הגופים הסביבתיים.
עוד כתבה צלול, כי ליכט אמנם בחר של להציע מציע את הרכב צוות המשימה ואת הרכב ועדת השרים, אותם המלצת להביא להכרעת הממשלה. אולם, לדעת “צלול”, דווקא בשל חשיבות הנושא ובשל העובדה שנושא שיתוף הציבור ונושא ההתייעצות עם מומחים אינם מושרשים במשרדי הממשלה, מוטל עליך להדגיש צורך זה.
לדעת “צלול”, לא נותר אלא להסכים עם הקביעה לפיה יש לקבוע מדיניות ברורה וכוללת בסוגיות יסוד. במקרה זה החיפזון, אי שיתוף הציבור ואי התייעצות עם מומחים, יהיו בעוכרי העניין.
"צלול" מציעה לממשלה לאמץ את המודל הנורבגי (29.12.14)
על רקע הויכוח הגובר בציבוריות הישראלית בשאלת הניהול הנכון של משאבי הגז והנפט, מציעה עמותת צלול לממשלה לאמץ את המודל הנורבגי, שמדינות רבות נושאות אליו עיניים. המודל מבוסס על חברה ממשלתית האחראית על הקידוחים, על חלוקת הגז והנפט, על יצוא הגז והנפט ועל פיתוח תשתיות נפט וגז גם במדינות אחרות. המודל מאפשר פיתוח תעשיית נפט וגז מתקדמת, אך גם מקדיש את הרווחים העצומים לשיפור תנאי חייהם של התושבים, עד כי נורבגיה נחשבת כיום לאחת ממדינות הרווחה המתקדמות בעולם.
איך הנורבגים עשו זאת?
כשממשלת נורבגיה החליטה ב-1972 להיכנס לתחום חיפושי הנפט, היא הקימה את תאגיד הנפט הלאומי Statoil, עליו הוטל לפתח את התחום ולרכוש ידע בינלאומי עדכני. כשנתיים לאחר הקמת התאגיד, ב-1974, התגלה בים הצפוני שדה הנפט הראשון Statfjord field, שהחל לפעול ב- 1979 וסיפק נפט בעיקר לשוק המקומי.
בשנות ה-80′ החליטה ממשלת נורבגיה להפוך את פעילות הקידוחים לבין-לאומית וקבעה מדיניות המעניקה עדיפות לתעשייה המקומית בנושא רגולציה וחקיקה, אשר השתנתה ואוזנה ככל שהחברות הנורבגיות התחזקו וקיבלו מעמד מוביל. ב- 1984 הקימה המדינה קרן לאומית SDFI -State’s Direct Financial Interest, שהיא הבעלים הישירים של רישיונות החיפוש וההפקה של גז ונפט במדף היבשת הנורבגי. לחברה זו מוזרמים מחצית מתקבולי הנפט למען העתיד ולמען השנים שבהם מאגרי הגז והנפט יתדלדלו. Statoil שמרה על מעמדה כמנהלת אחזקת הרישיונות והמשווקת של הנפט והגז.
ב- 2001 החליטה ממשלת נורבגיה לרשום את התאגיד למסחר בבורסה הנורבגית והאמריקאית מתוך מטרה לפתח את הענף ולספק תעסוקה לרבים, ליצור מובילות בין-לאומית בתחום ולשלב בין עקרונות סביבה ואנרגיה. התאגיד הפך לחברה בע”מ. כהמשך להחלטה זו נקבע, שלפחות 2/3 ממניות התאגיד יהיו בבעלות המדינה. ב- 2007 רכשה המדינה את מניות חברת Norsk Hydro, שהיתה בעלים של תגלית נפט בים הצפוני. בנוסף הוקמו שתי חברות חדשות: Petoro המנהלת את האינטרסים הכלכליים והתקציבים ואת קרן SDFI ו-Gassco המנהלת את מערכת ההולכה משדות ההפקה אל המדינה. Statoil מספקת שירותים טכניים לשתי החברות.
על פעילות הקידוחים אחראים שורה של משרדי ממשלה. החלוקת יוצרת חלוקות סמכויות ברורה ופיקוח הדוק על החברה הממשלתית:
משרד האנרגיה והנפט: אחראי על מדיניות האנרגיה והוא זה המפקח על מינהל הנפט NPD.
משרד העבודה: אחראי על הרשות לבטיחות PSA, האחראית על תחום הבטיחות, החירום, הסביבה והבריאות.
משרד הסביבה ומשרד הבריאות: אחראים על רשות האקלים והזיהום הקובעת את הסטנדרטים לפליטות ומאשרת את מסמכי ניתוח הסיכונים הסביבתיים ומנטרת את הסביבה הימית.
מדיניות החברה הממשלתית היא כניסה למדינות בעלות פוטנציאל קידוחים כמפעילה וכשותפה, מתוך מטרה לאזן בין התנודות בפעילות במדף היבשת הנורבגי, אך גם כדי לרכוש ידע וטכנולוגיות חדשות. מדיניות זו נועדה להבטיח יכולת ארוכת טווח לחברה ולהבטיח תעסוקה בתחום הנפט והגז גם לאחר הירידה בכמות המחצבים המקומיים. חברת Statoil פועלת כיום ב- 36 מדינות ומספקת פרנסה לכ-230 אלף איש. החברה הגדילה את הכנסות המדינה באחוזים ניכרים, תוך דרישת תמלוגים גבוהים מאד בחקיקה (בזמנים מסוימים רמת התמלוגים עמדה על 90%). המדינה אמצה כללי סחר נוקשים ברישיונות לשדות, תוך העדפת החברות המקומיות, ופיתוח החברות הלאומיות לצורך הפיכתן לחברות בין-לאומיות אשר יניבו תמלוגים נוספים למדינה. כסף זה הושקע בפנסיות, ברווחה ובתכנון העתיד של אזרחיה. כיום נורבגיה נחשבת לאחת מיצרניות האנרגיה הגדולות בעולם. ביולי 2014 הפיקה המדינה כשני מיליון חביות גז, נפט וקונדנסייט. נורבגיה היא יצואנית הנפט השביעית בעולם ומספקת כחמישית מהביקוש לגז במדינות האיחוד האירופי.
המודל הישראלי
המשרד הממשלתי האחראי על קידוחי הגז והנפט בארץ הוא משרד התשתיות, האנרגיה והמים. חלוקת רישיונות הקידוח נעשית על ידי הממונה על ענייני הנפט, לאחר התייעצות עם מועצת הנפט, גוף בשליטת משרד האנרגיה והמים, שבו נציגים של משרדי ממשלה אחרים וכן נציגי ציבור. מועצת הנפט פועלת מכוח חוק הנפט, שנחקק ב-1952, רישיונות הקידוח מחולקים לתקופות קצובות מראש.
עתודות הגז הראשונות בים התיכון התגלו ב-1999 על ידי שותפות ים תטיס. בפברואר 2000 התגלה מאגר נוסף בשדה מרי. הפקת גז מסחרית החלה ב-2004. הגז מסופק לחברת החשמל. בינואר 2009 גילו נובל אנרג’י, אבנר ודלק קידוחים את מאגר תמר ובו 283 BCM. בזכות יכולת זו מספקת המדינה חלק ניכר מצריכת האנרגיה שלה באמצעות גז.
נראה שעד כה עשתה ממשלתה ישראל את כל הטעויות האפשריות בניהול משאב הגז החדש שנמצא בים התיכון:
- משרד האנרגיה והמים שעליו הוטל לנהל את המשאב החדש, לא נערך בזמן.
- משרד האנרגיה לא פעל לשינוי חוק הנפט המיושן והוא אינו מנסח תקנות חדשות.
- מועצת הנפט, האחראית על חלוקת הרישיונות, נעדרת שקיפות ומומחיות.
- חוק התלמ”ת, שנועד להגן על הים בעת דליפה לא אושר עד עצם היום הזה (החוק נמצא בהליכי חקיקה למעלה משש שנים).
- הממשלה אינה דורשת העסקת חברות ישראליות ועובדים ישראלים ומונעת התמקצעות של חברות ישראליות בתחום.
- חלוקת התמלוגים למדינה (ועדת שישינסקי) נקבעה רק אחרי לחץ ציבורי רב שגרם להקמת הוועדה.
מה ישראל יכולה ללמוד מהמודל הנורבגי
- אחריות ממשלתית מלאה על הקידוחים, כולל הקמת חברה ממשלתית הדואגת לכך שתקבולי הגז יכנסו לקופת המדינה ולא רק לכיסי היזמים.
- הפיכת הענף לישראלי על-ידי התמקצעות התעשייה המקומית. ניתן להשיג זאת באמצעות הנחיה ברורה לפיה אחוז קבוע מראש של העובדים חייבים להיות ישראלים. כמו גם חיוב להעסקת חברות בת ישראליות בתחומי הפעילות השונים והשוטפים.
- שמירת עתודות הגז לאזרחי המדינה ויצוא של העודף בלבד – מדיניות כזו תייצר ביטחון אנרגטי לתושבים ותמנע בזבוז כספי מיותר.
- הפרדת סמכויות בין גופי הפיקוח השונים – הפרדה בין הגוף המתפעל לבין הגוף המבקר חיונית בתחום זה במיוחד.
- הקמת גוף שידאג לעדכון הרגולציה בנושא הקידוחים.
- פיתוח תעשייה נלוות.
- שימוש בתקבולי הגז לטובת רווחת האזרחים (דאגה לפנסיה).
- אימוץ הדירקטיבה האירופית לשמירה על הים.
הביקורת על המודל הנורבגי
לאחרונה גוברים הקולות המבקרים את ממשלת נורבגיה, על-כך שהסתמכה יתר על המידה על תעשיית הנפט ולא השכילה לפתח מגזרים אחרים מצב שיש בו סכנות לא מעטות. לא רק זאת, ההסתמכות הרבה מדי על תקבולי הנפט, לדעת המבקרים, הפכה את הממשלה לבזבזנית. על-פי נתונים ההוצאה הממשלתית גדלה בשנים האחרונות במידה ניכרת (כ-20 מיליארד דולר בשנה). כל זאת על חשבון העתיד. תעשיית הנפט אפשרה לממשלת נורבגיה לפתח מודל רווחה נדיב מאוד, שהמשך קיומו תלוי בזרימה יציבה של כספים ממגזר הנפט. השאלה הנשאלת היא, מה יעלה בגורלם של הסדרים נדיבים אלה, כשהכסף מהנפט יפחת, כפי שמנבאים הכלכלנים. אם מדינת ישראל תחליט לאמץ את המודל הנורבגי, יהיה עליה לקחת בחשבון גם נושאים אלה.
עתירה לבג"ץ: הערבויות מגוחכות (17.11.14)
עמותת צלול עתרה לבג”ץ בדרישה שיורה למשרד האנרגיה והמים לשנות את נוסח ההנחיות הקובעות את הקריטריונים להפקדת ערבויות ובטוחות באשר לקידוחי הגז והנפט בים. לטענת “צלול”, הקידוחים בישראל עמוקים ועתירי סיכון ולכן, בעת דליפה או תקלה יהיה צורך לפעול במהירות ולהפעיל גורמים שונים וציוד רב מתוך מטרה למנוע את הנזק הרב. ללא הפקדת ערבויות בסכום ראוי, עלות זו תוטל על המדינה ולא על החברות שבאחריותן קרה האסון. סכום הערבויות הקבוע כיום הוא 7.5 מיליון דולר לרישיון ולחזקה. לדעת “צלול”, סכום זה אינו משקף את רמת הסיכון הנשקפת מהקידוחים ואינו מתמרץ את בעלי זכויות הנפט לפעול להגברת הבטיחות במטרה למנוע תאונות ונזקים. “צלול” סבורה כי גובה הערבות צריך להתחשב ברמת הסיכון בהתאם להיקף הנזק הצפוי במקרה הגרוע ביותר (worst case scenario) ולא בקריטריונים עמומים.
“צלול” מבקשת מבית המשפט להורות למשרד האנרגיה והמים להסביר:
- מדוע לא נקבע בהנחיות סכום ערבות גבוה יותר, ההולם את רמת הסיכון.
- מדוע לא נקבע כי לממונה שיקול דעת להגדיל את סכום הערבויות במקרה של סיכון גבוה. (בעבר הממונה השתמש בשיקול דעתו כדי לקבוע סכום ערבות כפול מהנקוב לרישיון בעל פוטנציאל לסיכון, ואף להכפיל אותו לאחר שהתגלתה תקלה. ההנחיות הקיימות שוללות את שיקול הדעת שהחוק מקנה לו להגדיל את ערבות הקידוח, ומאפשרות לו רק להקטינן).
רקע: המדינה לא קיימה את החוק ולא גבתה ערבויות
סעיף 57(א) לחוק הנפט אוסר על הממונה על הנפט להעניק זכות נפט (רישיון או חזקה) אלא אם המבקש הפקיד ערבון או ערבות. ל”צלול” התברר שהממונה הפר את החוק, ולאורך עשרות שנים העניק זכויות נפט, ביבשה ובים, ללא דרישת ערבויות. עוד התברר, שהמשרד היה ער להפרת החוק כבר ב-2001, ולמרות זאת התמהמה במשך למעלה מעשור בהסדרת המחדל. בדו”ח מבקר המדינה מאוקטובר 2013 העיר המבקר למשרד, להגנת הסביבה בנושא זה, אלא שהתברר שהממונה דרש ערבויות לשלוש חזקות מתוך חמש קיימות ולשמונה רישיונות קידוח בלבד מתוך 37 רישיונות קיימים. עוד התברר, שהערבויות נדרשו רק עבור קידוחים שהוערכו ע”פ שיקול דעת הממונה כ”קידוחים בעייתיים” וגם אז רק לפני תחילת הקידוח, ולא כתנאי למתן זכות הנפט, כפי שקובע החוק.
לאחר פרסום דו”ח המבקר ולחץ שהפעילה “צלול” הודיע המשרד כי יפרסם הנחיות, אולם גרר את התהליך על-פני חודשים ארוכים תוך דחיות חוזרות ונשנות. ההנחיות פורסמו בסופו של דבר באוגוסט 2014, אולם אז התברר, כי הן נמוכות ב-25% מערבויות הנזקים שנחשבו מתקבלות על הדעת אך לפני שנתיים, הן מעניקות מרחב לשיקול דעתו של הממונה באשר לגובהן, הן עמומות ואינן מאפשרות ביקורת ציבורית על התהליך.
מדוע יש צורך בהפקדת ערבויות מראש – לפני תחילת הקידוח?
חלק מהקידוחים בארץ מבוצעים בלחצים גבוהים, ובטמפרטורה גבוהה ובעומקים רבים. במקרה חירום או תקלה, יש צורך להפעיל מערך רחב של גורמים כדי לצמצם עד כמה שניתן את הנזקים שעלולים להיגרם לתשתיות בחוף ולסביבה. אם החברות לא יפקידו מראש ערבויות כפי שקובע החוק, עלות הפעלת מערך החירום לטיפול בדליפה פול על קופת המדינה, קרי על משלם המסים.
ניצחון ל"צלול" הממונה על הנפט פרסם הנחיות להפקדת ערבויות 21.9.14
לאחר פניות חוזרות ונשנות של עמותת צלול ואיומים בהגשת עתירה, פרסם הממונה על הנפט במשרד האנרגיה והמים הנחיות להפקדת ערבויות לבטחונות בקשר עם זכויות נפט. מטרתן של ערבויות אלה היא למנוע תאונת נפט בים וטיפול בנזקים אם תאונה כזו תתרחש.
לדעת “צלול”, ההנחיות לוקות במספר כשלים כשבראשם העובדה שהסכומים אותם התבקשו החברות להפקיד נמוכים מדי: 2.5 מיליון דולר בעבור ערבויות בסיס בשתי הפקדות וכן ערבות נוספת של חמישה מיליון דולר. (ביבשה ערבות הבסיס היא של 500 אלף דולר והערבות הנוספת של 250 אלף דולר). טענה שנייה היא כנגד העובדה שהערבות הנוספת אינה ניתנת להגדהל וזאת לעומת הנוסח הקודם של הערבויות. עתה לא נותר אלא להמתין ולראות האם הערבויות אכן יאכפכו ב-30 לנובמבר 2014, המועד שנקבע לגבייתן.
"צלול" לממונה על הנפט: היעדר ערבויות לקידוחים מסכן את הסביבה 31.8.14
צלול” דורשת מהממונה על הנפט במשרד האנרגיה והמים, אלכס ורשבסקי, שלא לדחות שוב את פרסומן של ההנחיות המחייבות את חברות הגז והנפט להעמיד ערבויות לקידוחים.
מטרת הערבויות היא לתמרץ את חברות הקידוח למנוע נזקים סביבתיים ונזקים כלכליים לסביבה הימית וכדי לאפשר מתן מענה מהיר לנזקים שעלולים להתחרש כתוצאה מתאונת קידוח.
באוקטובר 2013, מתח מבקר המדינה ביקורת חריפה על הממונה על הנפט, על-כך שאינו מחייב את חברות הקידוח להעמיד ערבויות לכיסוי נזקים סביבתיים שעלולים להיגרם מפעילותן, כנדרש בחוק.
בעקבות דו”ח המבקר, התריעה “צלול” בינואר 2014, שאם הממונה על ענייני נפט לא יחייב את כל בעלי זכויות נפט, ותיקים וחדשים, להעמיד ערבויות, היא תאלץ לפנות לערכאות. בתגובה, פרסם הממונה, בפברואר 2014, הנחיות למתן בטחונות על-ידי בעלי הרישיונות, שנכנסו לתוקף מידי. בעקבות פרסום ההנחיות, הגישו “גלוב” ו”שמן” עתירה לבג”ץ כנגד הממונה בדרישה שיבטל את ההנחיות, או שיפטור בעלי רישיונות קיימים מהעמדת ערבויות. הממונה דחה שוב ושוב את כניסת ההנחיות לתוקף, בנימוק שהוא מקיים, בדיעבד, הליך של שיתוף ציבור. זאת למרות שארגן שולחן עגול בנושא ההנחיות עוד במאי 2014, ודחה את מועד לכניסת ההנחיות לתוקף לספטמבר 2014.
בימים אלה, לאחר ש”צלול” קיבלה הודעה לפיה ההנחיות עדיין לא נוסחו סופית, היא פנתה לורשבסקי, והודיעה לו כי במידה ותהיה דחייה נוספת בכניסת ההנחיות לתוקף, במידה וייקבע כי הן אינן חלות על כלל בעלי הרישיונות הקיימים, או שסכום הערבויות הנדרש יופחת, היא תיאלץ לפנות לערכאות. לטענת “צלול”, הדחיות החוזרות מסכנות את הסביבה הימית, את הכלכלה ואת האינטרס הציבורי.
בראשית ספטמבר 2014 האריך הממונה את תוקף הרישיון לרות C של דלק ונובל ולמרות ולא החליט אם להאריך את תוקף רישיונות אלון שתוקפם פג. גם לא פורסם אם הארכת הרישיונות הותנתה במתן ערבויות. משמעות הדבר היא, שהממונה ממשיך להתעלם מהסכנות לסביבה הימית.
"צלול" לשרי הממשלה: הפסיקו לריב ואשרו את חוק התלמ"ת 20.7.14
הממשלה הטילה ב-2008 על המשרד להגנת הסביבה לקדם את חוק “מוכנות ותגובה לתקריות של זיהום הים והסביבה החופית בשמן”. למרות חשיבותו הרבה של חוק זה, שבמרכזו הצטיידות ואימון צוותים לטיפול במקרה של אסון נפט בים, החוק לא אושר עד היום. משמעות הדבר היא, שהמשרד להגנת הסביבה והמדינה אינם מוכנים למקרה אסון שמן בים. באם אסון כזה אכן יתרחש, הוא יגרום לנזק אדיר לסביבה הימית והחופית ולנזק אדיר לכלכלת המדינה, שתאלץ להתמודד עם תוצאות הזיהום.
הסיבה המרכזית לאי אישור הצעת החוק היא חילוקי דעות בין המשרד להגנת הסביבה לבין משרד האנרגיה והמים ומשרד הפנים. משרד האנרגיה דורש סמכויות נרחבות ואילו משרד הפנים דורש להפחית את אחריות הרשויות המקומיות לטיפול באסון. כדי לזרז את אישור הצעת החוק פנתה עמותת צלול למנכ”ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר בבקשה שיפעל לקידום אישור החוק בוועדת שרים לחקיקה. ממשרד המים והאנרגיה דורשת צלול להסיר את דרישתו לסמכויות נרחבות הקשורות בחוק.
לדעת “צלול”, דרישות אלה נוגדות את עקרון הפרדת הרשויות, שהוא אחד המסקנות החשובות ביותר בעקבות אסון מפרץ מקסיקו ואף חותרת תחת סמכותו ואחריותו של המשרד להגנת הסביבה בעניין זה. הפרדת רשויות זו נחוצה כדי להבטיח, שהגוף המאשר את הקידוחים בים אינו הגוף המפקח עלים. לא רק זאת, דרישות משרדך יוצרות סיבוך בירוקרטי מיותר, המקשה על היזמים ועל האוכפים את החוק, פוגע באיכות האכיפה ובמהירות וביעילות התגובה במקרה של אסון שמן בים.
דרישות משרד האנרגיה והמים:
- כל תכניות החירום יאושרו גם על-ידי ממונה מטעם משרד האנרגיה, וזאת בנוסף לאישורן על- ידי הממונה מטעם המשרד להגנת הסביבה.
- כל פעילות שתאושר על- ידי הממונה מטעם המשרד להגנת הסביבה, תאושר גם על ידי הממונה מטעם משרד האנרגיה.
- תידרש הסכמת משרד האנרגיה לטיפול בתאונת שמן בים.
- צו קידוח יינתן רק בעקבות הסכמה מראש של משרד המים והאנרגיה ולא במסגרת ועדה בינמשרדית, כמקובל.
שיתוף עובדים כלי להגברת הבטיחות (20.4.14)
עמותת צלול דורשת ממנהל אוצרות הטבע במשרד התשתיות האנרגיה והמים, לשלב הנחיות למעורבות עובדים בנושא השמירה על הבטיחות, כחלק אינטגרלי מנספח הבטיחות בעבודה. הסיבה לכך: החשיבות הרבה של נושא הבטיחות לפעילותם התקינה של קידוחי הגז והנפט בים.
יחד עם זאת סבורה צלול, כי מי שצריך לפרסם את ההנחיות הוא משרד הכלכלה, וזאת כדי לשמור על הפרדת הסמכויות הנדרשת בין האחראים לבטיחות לבין האחראים על פיתוח התעשייה. כפי שהדבר קורה במדינות על סמך ניסיונן נוסחו הנחיות אלה וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בדירקטיבה האירופית.
עוד קובעת “צלול”, כי יש לשלב את נציגי העובדים בהכנת תכנית הבטיחות ובהכנת תכניות לפתרון ולמזעור סיכונים. יש לקבוע רף מינימום של מספר עובדים ישראלים על האסדה כאמצעי להגברת רמת השקיפות, הפיקוח והבטיחות במתקנים הימיים. כמו כן, יש לקבוע נוהל לדיווח אנונימי לגבי תקלות ומקרי “כמעט קרה” וזאת ברוח הנחיות מקובלות בעולם. דרישה נוספת היא לאפשר לרגולטור להביא מומחה מקצועי לצורך פיקוח ובקרת בטיחות, כמקובל בעולם.
"צלול" לשלום: פרסם את כתב החזקה (26.3.14)
עמותת “צלול” דרשה משר התשתיות, האנרגיה והמים, סילבן שלום, לפרסם לידיעת הציבור, ללא דיחוי, את שטר החזקה לבעלי הזכויות במאגר לוויתן ואת התנאים המפורטים בו. בקשה זו באה על רקע המשא ומתן לכניסתה של חברת “וודסייד” האוסטרלית כשותפה במאגר, ועל רקע דאגת “צלול” לסביבה, לכלכלה, לבטיחות, לאינטרס הציבורי ולמשאב הימי.
שטר החזקה מסדיר את זכויות וחובות בעלי הזכות למשך 30 שנה, תקופה ארוכה וממושכת. השטר כולל הוראות שונות, ביניהן דרכים לפיתוח המאגר, אספקת שירותים למאגרים אחרים, דרישה לערבויות, תכניות ניטור לסביבה הימית, תכנית חירום מפעלית וכן מתן עדיפות למשק הישראלי בצריכת הגז. נושאים שיש להם השלכות רבות על הכלכלה, על הסביבה ועל הציבור.
במכתבה לשלום טענה “צלול”, כי לפרטי ההסדר ולתנאים המפורטים בו משמעות תקדימית גם ביחס לפרויקטים נוספים הקשורים בתעשיית הגז והנפט, כמו דרישות סביבתיות מקידוחי חיפוש והפקה בים וכן היבטים הקשורים בהסדרתם התכנונית של מתקני הטיפול בגז במסגרת תמ”א 37/ח. לא רק זאת, שטר החזקה יינתן עוד בטרם נקבעו בחוק נושאים חשובים ומהותיים, כמו למשל, שיעור המיסוי על הייצוא, הבטחת העדיפות לשוק המקומי ופיקוח על המחירים, ולכן יש חשיבות רבה לפרסום תנאיו כעת.
עוד דרשה צלול, כי החלטות המתקבלות במשרד האנרגיה והמים, בתחום משק האנרגיה, יתאפיינו בשקיפות ולאחר דיון משתף.
"צלול" לשלום ולפרץ: דרשו הפקדת ערבויות (20.3.14)
עמותת “צלול” לשר התשתיות האנרגיה והמים, סילבן שלום, לדרוש מבעלי הזכויות לחיפוש ולהפקת גז ונפט בים התיכון, להפקיד ערבויות, כפי שדורשות ההנחיות למתן בטחונות לזכויות נפט, (פורסמו על-ידי משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים ב- 13.2.2014 בעקבות פניית עמותת צלול). במקביל, דורשת “צלול” לראות במי שלא יפקיד ערבויות אלה עד ה-30 בחודש (45 יום מפרסום ההנחיות), כמי שלא עמד בתכנית העבודה, עובדה שתחייב לבטל את זכות הנפט שבידו. מהשר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, דורשת צלול כי ידרוש מהשר שלום את הפקדת הערבויות.
פניה זו באה על רקע פרסומים מטעם בעלי זכויות הנפט, לפיהם הם מתקשים בגיוס כספי הערבויות. כך למשל, שותפות “זרח חיפושי נפט וגז”, (רישיון 396/”גוליבר”), דיווחה כי אין ברשותה אמצעים כספיים לצורך הפקדת הערבויות הנדרשות. שותפות “גלוב אקספלוריישן” (אופק ויהל) דיווחה, כי אין ברשותה אמצעים כספיים לשמר את הזכויות שברישיונותיה. דיווח דומה נמסר על-ידי שותפות “מודיעין-אנרגיה”. הודעות אלה מחזקות את החשש, כי לא יהיה ביכולתם של בעלי הרישיונות לטפל בנזקים, שעלולים להיגרם כתוצאה מדליפות ומתאונות באתרי קידוח, לרבות טיפול בנזקים הסביבתיים ובאשר ליכולתם להשקיע בבטיחות הקידוחים ובמניעת נזקים סביבתיים, ולכן חשיבותן של הערבויות. בולטת גם העובדה, לפיה חלק מהחברות בחרו “לערפל” את המידע לגבי יכולתן לעמוד בדרישות, עובדה המדגישה את חשיבות ההקפדה על שקיפות המידע מצד המדינה.
במכתב לשלום ולפרץ ציינה “צלול”, כי גילויי הגז, ובתקווה גם הנפט, מהווים ברכה. אולם, הם עלולים להפוך לקללה, שכן קידוחים ימיים, ובפרט קידוחים במים העמוקים, הם ברמת סיכון גבוהה לדליפה, המסכנת את הסביבה הימית וכן ענפים כלכליים רבים. רמת המוכנות הנמוכה של המשרד להגנ”ס להתמודד עם סכנת דליפה, והמחסור בציוד, מדגישים את חשיבותם של הביטחונות.
רקע
- עמותת צלול פנתה למבקר המדינה וטענה בפניו שהמדינה לא ביקשה ערבויות מחברות הקידוח.
- בדו”ח מתייחס המבקר לכך שהערבויות לא הוסדרו.
- בדיון שערכה הועדה לביקורת המדינה בדו”ח המבקר, הודה ראש מנהל אוצרות טבע במשרד האנרגיה והמים, שמשרדו אכן לא גבה ערבויות כחוק.
- “צלול” איימה בעתירה והגישה שאילתה באמצעות ח”כ עמר בר לב, שביקש לברר אילו חברות הפקידו ערבויות.
- בעקבות הפניה פרסם משרד האנרגיה הנחיות לערבויות, ודרש מהחברות להפקידן בתוך 45 יום מהפרסום. “צלול” הגישה הערות להנחיות.
- בתגובה לפרסום ההנחיות דיווחו החברות שלא יוכלו לעמוד בתשלום הערבויות.
- צלול פנתה לשר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, ולשר האנרגיה והמים, סילבן שלום, ודרשה מהם לשלול את הזכויות למי שלא יעמוד בהנחיות ולא יפקיד ערבויות.
- חברת שמן וחברת גלובלאקספלוריישן עותרות נגד ההנחיות ומבקשות צו ביניים.
- ביה”מ דוחה את הבקשה לצו ביניים ומבקש מן המדינה להשיב עד ל-20 במאי.
- משרד האנרגיה, למרות שלא נדרש לכך, דוחה את המועד האחרון לגביית הערבויות ל-15 במאי.