בכל כמה שנים צץ ועולה רעיון הקמת אי בים התיכון לצרכי תשתיות ומגורים. "צלול" קוראת לבחון את ההשלכות הסביבתיות לפני כל דיון בנושא זה
- בכל כמה שנים, ולנוכח הצפיפות ההולכת וגדלה במישור החוף והעלייה בערכי הקרקע, עולה וצף מחדש רעיון הקמת אי בים התיכון, אם לצרכי מגורים ואם לצרכי תשתיות. הרעיון מעורר חשש רב בקרב אירגוני הסביבה, מפני הנזק הקשה והבלתי הפיך שעלול לגרום האי לסביבה הימית ולחופים.
- לדעת ארגוני הסביבה, כפי שפורסמה בדף עמדה מ-2018 : “איים אלה, אם יוקמו, ייצרו סיכון גבוה לא פחות, ועלולים לפגוע בחופים שהם משאב יקר למדינה ולאזרחיה ולגרום לזיהום ולפגיעה בסביבה הימית” (דף העמדה להלן).
- ביולי 2018 ערכה עמותת “צלול” בשיתוף הטכניון יום עיון שבו עלה לדיון נושא האיים המלאכותיים.
גם הרצליה רוצה אי
עיריית הרצלייה מציגה תוכנית להקמת אי למטרות מגורים ותעסוקה. הרעיון עלה על הפרק לראשונה ב-2013, לפיו יוקמו שני איים מלאכותיים במרחק של 1.5 ק”מ מחוף הים, מול המרינה הקיימת. התוכנית כוללת עשרות אלפי יחידות דיור, בתי מלון, תעסוקה, ספורט, נופש ותשתיות, בראשן שדה התעופה של הרצליה שיועתק ממקומו כיום. לדעת מהנדס העיר, מייק סקה, אין סיבה שהאי לא יוקם בתוך מספר שנים ויפתור את מצוקת המגורים והתחבורה שרק הולכת וגדלה. הרעיון נמצא בינתיים על שולחנות התכנון, אך אין ספק שהוא יעורר מחלוקות רבות והתנגדויות מצד שוחרי הסביבה.
עמדת ארגוני הסביבה
"צלול", החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין פרסמו דף עמדה שבו קראו לבחון היטב את ההשלבות הסביבתיות לפני קבלת החלטה בנושא הקמת איים מלאכותיים בישראל.
תולדות רעיון האי
רעיון הקמת אי מלאכותי עברי ראשון אינו חדש. הוא התחיל להתגלגל לפני כמעט 50 שנה. מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן, ביקש משר האוצר דאז, פנחס ספיר, תקציב להקמת שדה תעופה צבאי חדש. קבוצה מחיל האוויר, בראשות הוגו מרום ז”ל, לימים מהנדס שדות תעופה, בדקה 19 אתרים שונים, והגיעה למסקנה שהרעיון המתאים ביותר הוא הקמת שדה תעופה בים. אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, והרעיון נגנז. בינתיים, הוקמו ברחבי העולם איים למטרות שונות – למגורים, לשדות תעופה, איי אשפה ועוד – אך ישראל נותרה מדינה נטולת אי.
ב-1996 צעד ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, צעד נוסף לקידום רעיון האי. זה התחיל במחלקה להנדסה אזרחית בטכניון, שהתבקשה למצוא שימוש לאפר הפחם שנוצר בתחנות הכוח של חברת החשמל. החוקרים העלו את האפשרות להשתמש באפר להקמת איים. משהסתבר להם שתחנות הכוח אינן מייצרות מספיק אפר, החלו לחפש מקורות מילוי חלופיים.
חברה הולנדית, העוסקת בעבודות חפירה ימיות, שמעה על הרעיונות הישראליים, והחליטה להצטרף לפרוייקט. לחברה זו צי גדול של ציוד ימי הממתין לעבודה, והפרוייקט הישראלי, מטבע הדברים, קסם לה מאוד. פרס חתם על הסכם מחקר עם ממשלת הולנד, לפיו כל אחת מהממשלות תשקיע מיליון דולר בבדיקות היתכנות להקמת איים בים התיכון. בצד ההולנדי ביצעה את הבדיקות חברת “ליוונסה”, בשיתוף עם אוניברסיטת דלפט. בצד הישראלי ערכו את הבדיקות הטכניון והמכון לחקר הימים והאגמים.
שני הצדדים מינו חברות מנהלות, וגייסו לצורך כך את מיטב המומחים בנושא. כראש הצוות הישראלי מונה מנהל מינהל המחקר למדעי האדמה במשרד התשתיות, פרופ’ מיכאל בייט. חברים נוספים בוועדה היו ולרי ברכיה מהמשרד לאיכות הסביבה; גבי גולן ממשרד ראש הממשלה; פרופ’ ארנן סגינר מהטכניון; דן סתיו, ממינהל אגף התכנון במינהל מקרקעי ישראל; ובינת שוורץ, ממינהל התכנון במשרד הפנים.
מסקנת הוועדה הייתה, שקיימת היתכנות סביבתית, טכנולוגית, משפטית, וכדאיות כלכלית, מבחינת ערך הקרקע, להקמת איים. מול חופי תל אביב ב-2015, מול חופי בת ים החל מ-2018 ומול חופי המרכז החל מ-2059.הוועדה המשותפת בדקה הקמת שלושה סוגי איים: אי מלאכותי מלבני באורך של 2,900 מ’ וברוחב של 800 מ’, במרחק שני ק”מ מחוף תל ברוך, שיכול לשמש כשדה תעופה אזורי; אי דמוי טיפה, המיועד למגורים ולמסחר, שיוקם מול חופי תל אביב או מול חוף בת ים; ושרשרת ובה שלושה איים דמויי טיפה, שתוקם מול חוף געש, אף היא למטרות מגורים ומסחר.
פרופ’ עזרא סדן, היועץ הכלכלי של צוות הבדיקה קבע שב-2020, בעקבות הביקוש לקרקעות, יהיו היזמים מוכנים לשלם שני מיליון דולר לדונם בתל אביב, דבר שיהפוך את האי לאטרקטיבי. סדן הדגיש אז, שהבדיקה שלו כללה רק את שאלת הביקוש, ולא נלקחו בחשבון שיקולים של עלויות עקיפות, הנובעות מהפגיעה בנוף ובאיכות הסביבה, שכרגע אי-אפשר לאמוד אותן. לדעתו, כדי להבטיח שניתן יהיה להקים את האי לקראת 2020, מן הראוי להתחיל בתכנון כבר עכשיו.
החלטה חשובה לא פחות שהתקבלה בוועדה, דיברה על כך שקיים בים פוטנציאל של יותר מ-100 מיליון טון כורכר חשוף, המתאים לשמש כחומר מילוי להקמת אי. חול זה מונח מתחת לשכבת חומר חרסתי בעובי של מטרים אחדים, אותה יהיה צורך להסיר לפני הכרייה. עוד החליטה הוועדה, שאסור יהיה לכרות חול ממדף היבשת, ממזרח לרכס הכורכר הקרוב לחוף. עלות כרייתו של החול אינה ידועה עדיין, וזהו אחד הנעלמים בתחשיב מחיר הקמת האי. על פי הערכת המכון לחקר הימים והאגמים, כדי להקים אי בשטח של 1,000 דונם, יהיה צורך בכריית כ-20 מיליון ממ”ק חול.
הבדיקה המשפטית העלתה, שהמדינה ריבונית להקים איים ולכרות חומר מילוי מהים בתחום המים הטריטוריאליים, ומלבד שהאי לא יפריע לנתיבי השיט. הוועדה אומנם לא התייחסה לשאלת המימון, אך הניסיון היפאני מלמד שמימון ההקמה היה בדרך כלל ממשלתי. בארץ, כאמור, הוחלט להגשים את חלום האי באמצעות הסקטור הפרטי.
אחת השאלות החשובות ביותר, ושהמומחים טרם הגיעו למסקנה סופית לגביה, היא הצורך לדאוג להעברה מלאכותית של חול מצידו האחד לצידו השני. כך ניתן יהיה, אולי, להשיב לים את מה שהשתבש בזרימת החול הטבעית לאורך קו החוף.
מוצאו של החול לאורך חופי הארץ הוא בנילוס. חול זה מוסע על ידי הגלים ושוקע לאורך החופים. מבנים ימיים מלאכותיים, כמו נמלים ומרינות, עוצרים את החול, ואינם מאפשרים לו להגיע לחופים. מחקרים אמנם מוכיחים, שאם מעבירים את החול מצידו האחד של המבנה הימי לצידו השני, הדבר יכול למזער עת הנזק, אך המילה הסופית טרם נאמרה.
ב- 2012 סיכם צוות מנכ”לים כי יש לתת עדיפות להקמת מתקני גז טבעי וחשמל על איים מלאכותיים וכי הקמת מתקני התפלת מים ומתקני טיפול בשפכים ופסולת נמצאים בעדיפות נמוכה יותר.
בינואר 2018 אישרה הממשלה החלטה להקים צוות בראשות המועצה הלאומית לכלכלה לקידום הקמת איים מלאכותיים מול חופי ישראל. בראש הצוות עומד ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ׳ אבי שמחון, ויהיו חברים בו מנכ”לים משרדי ראש הממשלה, אנרגיה,תחבורה, הגנת הסביבה, הביטחון ועוד. הצוות התבקש לגבש בתוך 180 יום, את רשימת המתקנים הנחוצים למדינה ב-15 השנים הקרובות, למטרת העתקת מתקני תשתית לתוך הים. לפי לשון ההחלטה: “בגיבוש ההמלצות לבחירת המתקנים, הטכנולוגיה, הקמת האיים והאזורים הגיאוגרפיים, ילקחו בחשבון שיקולים של כדאיות כלכלית, הרחקת מפגעים ממוקדים אנושיים והשפעות על הסביבה”.