שותפים: צלול, אדם טבע ודין, אקו-אושן, החברה להגנת הטבע וגרינפיס

הסביבה הימית של ישראל מהווה נתח עצום משטחה הטריטוריאלי של ישראל – כ 3,950 קמ”ר בתחום המים הטריטוריאליים, ושטח רחב היקף נוסף – כ-22,000 קמ”ר (!) בתחום המים הכלכליים. הים התיכון מאכלס מגוון ביולוגי ייחודי, ומספק שירותי מערכת אקולוגית החיוניים לאדם: מקור מזון, תשתית לחקלאות ימית, מקור מים להתפלה, אתר פנאי ונופש, מקור אנרגיה, ויסות אקלימי ועוד. מציאת האיזון בין שימושי האדם לשמירה על הסביבה הרגישה של הים התיכון מהווה אתגר ראשון במעלה, המחייב גיבוש מדיניות ניהול משולבת, תוך התאמה לסטנדרטים הבינלאומיים.

בעשור האחרון גברו לחצי הפיתוח על הים, בעיקר כתוצאה מהקמת מתקני ההתפלה ותגליות הגז והשמירה על הים הפכה מאינטרס סביבתי לאינטרס לאומי. לחצים אלו הובילו להפניית ‘זרקור’ לים התיכון ולצורך לשמור עליו, נושא שלאורך שנים היה מחוץ לתודעה של הציבור, מקבלי החלטות ואף מרבית ארגוני הסביבה.

אולם, למרות מהלכי הפיתוח המואצים שנערכו בשנים האחרונות לניצול המשאבים בים, לא התחזקה מערכת ההגנה עליו. נכון לשנת 2018 רק 0.3% מהשטח הריבוני של הים התיכון מוגן ע”י שמורות טבע מוכרזות (0% במים הכלכליים); אין תכנון המסדיר את השימושים במים הטריטוריאליים; אין ניהול של המשאב הימי (למשל משאב החול) ואין חקיקה המסדירה את סמכויות המדינה במים הכלכליים.

מציאות זו הביאה את הארגונים החתומים מעלה לפעול לחיזוק ההגנה על הים התיכון תוך שימוש מושכל במשאביו, וזאת באמצעות שורה של פעולות כגון: קידום רפורמה מקיפה בניהול הדיג, קידום הכרזה על שמורות ימיות, השפעה על תוכן מסמך המדיניות למרחב הימי, השפעה על הסקר האסטרטגי הסביבתי שערך משרד האנרגיה בנוגע למדיניות חיפושי הגז והנפט, התמודדות עם יוזמות לקידום איים מלאכותיים לאורך החוף, צמצום מקורות זיהום יבשתיים לסביבה הימית, קידום היערכות מדינת ישראל לאירועי זיהום לאורך החוף, שילוב שיקולים סביבתיים וציבוריים בחוק אזורים ימיים ועוד.

מהלכים אלו צפויים להבשיל לכדי סיום בשנים הקרובות. עתיד הים התיכון וההגנה עליו, לשבט או לחסד, יקבע בתקופה הקרובה. מנגד, כל העת, מופעלים לחצים כבדים מצד גורמי פיתוח שונים בכדי לצמצם את ההגנות הנדרשות לים, ולכן, לעמדתנו, זה הזמן לאחד כוחות ולהבטיח שמירה והגנה ארוכות טווח על הים התיכון, שיאפשרו גם פיתוח בר קיימא של משאבי הים.

הארגונים קוראים לכל גורם שהים חשוב ויקר לו להצטרף ולשלב כוחות על מנת לסייע לשמור על הים לנו ולדורות הבאים.

להלן האתגרים המרכזיים הנמצאים היום על הפרק:

 חקיקה במים הכלכליים – הצורך לתקן ולקדם חוק אזורים ימיים שיגן על המים הכלכליים של מדינת ישראל

תמונת מצב:

לאחר עשור של דיונים, המדינה חידשה לאחרונה את הדיונים ברגולציה על המים הכלכליים. במהלך החודשים האחרונים מקודם בכנסת בהכנה לקריאה שניה ושלישית “חוק אזורים ימיים”, אלא שחוק זה (במתכונתו הנוכחית) אינו נותן מענה לצורך בחיזוק ההגנה על המים הכלכליים.

“חוק אזורים ימיים” נועד להסדיר את הזכויות והחובות של המדינה בשטח המים הכלכליים תוך החלת החקיקה הישראלית על האזורים הימיים שלה. בשטח זה מצויים משאבי טבע ציבוריים יקרי ערך, לצד סביבה ימית טבעית ייחודית ומופלאה. 

אין מחלוקת כי מדינת ישראל חייבת להסדיר את סמכויותיה בתחומי המים הכלכליים, ששטחם שווה לשטחה היבשתי של ישראל. פעילות הפיתוח של שדות הגז והנפט בתחומי המים הכלכליים, כמו גם פעילות דיג הרסנית, מתבצעים שנים רבות מדי במצב של חוסר ודאות רגולטורית, מצב המוביל לפגיעה קשה במשק, בטבע ובסביבה, ובציבור – בעליו של משאבי הטבע המצויים שם.

עם זאת, הצעת החוק מציעה אסדרה חלקית ושגויה: היא נעדרת מנגנוני איזון בין הצורך בפיתוח הכלכלי עם ההכרח בשימור הסביבה הימית, היא נעדרת מנגנונים שיבטיחו את השקיפות, את מעורבות ושיתוף הציבור באופן החיפוש וההפקה של הנפט, היא נעדרת מנגנונים שיאפשרו למשרד להגנת הסביבה לממש את סמכותו ואחריותו כלפי הציבור בישראל – כמו למשל במניעת אסונות בסדרי גודל עצומים. עוד נעדרת הצעת החוק מנגנון הולם לשימור אתרי טבע רגישים בסביבה הימית של המים הכלכליים, במסגרת הכלי המוכר של שמורות טבע ימיות.

פעילות נדרשת:

יש לערוך בהצעת החוק “אזורים ימיים” את השינויים הנדרשים על מנת שיאזנו בין הצורך הכלכלי לצורך בשימור הסביבה הימית:

• הקמת מנגנון מאוזן של ועדה מעין – תכנונית לקבלת החלטות בנושא חיפושי וקידוחי גז ונפט, בהובלת מנהל התכנון כגורם מאזן. מנגנון זה מתבסס על הצעת מסמך המדיניות של מנהל התכנון לוועדה תכנונית בים (“ולי”ם”), אשר יש להקנות לה סמכויות לקבלת החלטות תכנוניות במים הכלכליים – במסגרת חוק האזורים הימיים (תיקון פרק ו’).

ועדה כזו תאפשר גם שקיפות ושיתוף הציבור בהחלטות בנושאי חיפושי והפקת גז ונפט, ופיתוח בכלל, לרבות פרסום, עריכת תסקיר השפעה על הסביבה, מתן זכות לציבור להשתתף בהליך, וקביעת מנגנון ערר על החלטות הוועדה.

• יש לחזק את סמכותו של המשרד להגנת הסביבה להטמעת שיקולים סביבתיים בפעילות להפקת גז ונפט – ולאכיפתם (תיקון פרק ז’).
• אזורים ימיים מוגנים:

סביבת הים העמוק איננה מדבר שומם. מצויים בו בתי גידול מלאי חיים, בהם מגוון ביולוגי ייחודי ורגיש ביותר (כדוגמת אלמוגי מים קרים, דגי מים עמוקים, להקות דגי טונה נודדות, נביעות מתאן, ועוד).  הגדרת “אזור הימי המוגן” בהצעת החוק סובלת מפגמים מהותיים שמאיינים את תכלית ההגדרה של “אזור מוגן”. אזור מוגן צריך להיות מוגדר כאסור בשימושים פוגעניים כמו דיג, תשתיות וכיו”ב, ומנוהל על ידי הרשות המוסמכת והאמונה על כך – רשות הטבע והגנים, עם מלוא סמכויותיה. לכן, אנו מבקשים את תיקון הסעיפים הנוגעים ל”אזור ימי מוגן” (תיקון פרק ח’):

• גריעת אזור מוגן רק באישור מועצת גנים ושמורות וועדת הפנים של הכנסת.
• ביטול סמכותו של שר האוצר להתיר שימושים פוגעניים בתחום אזור ימי מוגן, והותרת הסמכות הבלעדית לניהול השטח בידי מנהל רט”ג.

בנוסף יש להוסיף את ההגדרה “שמורה ימית” כנוסחה של “שמורת טבע” בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ”ח-1998, באחריות ובניהול של רשות הטבע והגנים, כמנגנון נוסף ומקביל למנגנון של “אזור ימי מוגן”.

מסמך המדיניות למרחב הימי

תמונת מצב:

מנהל התכנון מקדם בשנים האחרונות מסמך מדיניות מקיף למרחב הימי- במים הטריטוריאליים, אך אין בכוונתו להפוך אותו למסמך תכנוני מחייב, כפי שמקובל ביבשה, באמצעות תכנית מתאר ארצית, אלא להשאירו כמסמך מנחה בלבד. במצב דברים זה תכנון המרחב הימי חשוף ללחצים ולהשפעה של כוחות חזקים, כאשר אין מנגד מדיניות ברורה ומחייבת.

בנוסף, במרחב הימי ישנם אינטרסים רבים ומשמעותיים, ולעיתים אף מנוגדים, למשרדי ממשלה שונים, כגון: משרד הביטחון, האוצר, האנרגיה, משרד התחבורה, הגנת הסביבה ועוד. על מנת לייצר תיאום ואינטגרציה בין כלל הפעולות והשימושים יש למסד מנגנון תכנוני – ולי”ם – בעל סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפה, עם נציגות כלל הגופים הממשלתיים והחוץ ממשלתיים הרלוונטיים.  בהמשך,  ועם הצטברות הידע, יש מקום להכין תכנית מרחבית לים גם בתחומי המים הכלכליים.

פעילות נדרשת:

יש לעגן את מסמך המדיניות בצורה מחייבת – תכנית מתאר ארצית לסביבה הימית (המים הטריטוריאליים) ובמקביל למסד מנגנון תכנון – ולי”ם – בעל סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפה, שיהיו לו סמכויות גם בתחומי המים הכלכליים.

במסגרת המסמך, יש לוודא שתשתיות ימיות כמו חקלאות ימית, מעגנות, תשתיות נלוות לתעשיית הגז, כריית חול ימי ושימושים נוספים – מתוכננים תוך חסכון במשאב השטח הימי, הימנעות ממיקומם בשטחים רגישים מבחינה סביבתית, ומבוצעים תוך בדיקות סביבתיות קפדניות ותוך שיתוף הציבור.

בנוסף, יש להחיל מנגנון מחייב של פיקוח תשתיות (במימון היזם) על הקמת תשתיות ימיות, לדוגמה באמצעות היחידה הימית של רט”ג.

הכרזה על שמורות ימיות

תמונת מצב:

השמירה על מערכת ימית בריאה היא אינטרס לאומי ויש הכרח לקדם אותה מוקדם ככל הניתן, בכדי למנוע את לחצי הפיתוח במקומות הרגישים ביותר מבחינה אקולוגית.

בניגוד לנורמות המקובלות בעולם, המדברות על הצורך להגן על 10% עד 30% משטחי הים ע”י שמורות ימיות, מסמך המדיניות למרחב הימי של מנהל התכנון מציע להגן בשלב זה רק על כ-9% בלבד מהמים הטריטוריאליים באמצעות שמורות טבע.  מסמך המדיניות אמנם מציע אזורים נרחבים, המיועדים ע”י רשות הטבע והגנים כשמורות ימיות, כ’אזורים ימיים מיוחדים’,  אלא שהוראות המסמך מלמדות על כך שהם אינם באמת מוגנים, וניתן לקיים בהם שימושים פוגעניים רבים.

פעילות נדרשת:

יש לאשר שמורות ימיות בהן הטבע יוכל להישמר ולהשתקם, בהיקף של 20% משטח המים הטריטוריאליים, ובתוספת שטחים משמעותיים במים הכלכליים. לשם כך יש להרחיב את השמורות הימיות במסמך המדיניות למרחב הימי, להגדיר כי שמורות אלה יהיו שטחים ללא דיג ושימושים פוגעניים, לאשר תכניות מפורטות לשמורות ימיות ובהתאם לקדם הכרזתן, ולהקצות את המשאבים הדרושים לניהול ופיקוח עליהן על ידי רט”ג.

אישור שמורות טבע במים הכלכליים, למשל באתר “הפרעת פלמחים” בו אותרו גני אלמוגים ונביעות מתאן ייחודיות, מחייב את קידום ותיקון חוק האזורים הימיים, ואיתור שטחים רגישים באמצעות סקרים ייעודיים.

השלמת הרפורמה בדיג

תמונת מצב:

בתחום הדיג קודמו שני מהלכים מרכזיים בשנים האחרונות :

• עדכון לתקנות הדיג שאושר בוועדת הכלכלה בשנת 2016. התקנות המעודכנות כוללות בין השאר איסור דיג מכמורת בשליש משטח הים התיכון בישראל, איסור דיג בעונת הרבייה, ועוד.
• העברת האכיפה הימית על הדיג לרשות הטבע והגנים, והקמת יחידת אכיפה ימית ייעודית.

עם זאת, המהלך טרם הושלם, ויש לקדם מהלכים המשלימים, בכדי שהים התיכון יהיה בריא יותר, מאוזן יותר, שיש בו אוכלוסיית דגים מתפקדת וענף דיג בר קיימא, וכן על מנת להגן על בתי הגידול של הים.

ענף דיג בר קיימא משמעותו:

• מניעת שיטות דיג הרסניות (למשל מכמורת) הפוגעות בתשתית בית הגידול.
• איסור דיג של מינים המצויים בסכנת הכחדה, שרגישים במיוחד לדיג.
• מניעת פגיעה בכושר ההתחדשות של הדגה (למשל עונות רבייה וכד’).

פעילות נדרשת:

יש להשבית את כל צי המכמורת בישראל (תוך פיצוי הדייגים), שאין לו ייתכנות אמיתית לקיום ארוך טווח, ופגיעתו בסביבה הימית ובענפי הדיג האחרים היא קשה. במקביל, להגן על מינים בסיכון גבוה (כגון: דקרים וטונה כחולת סנפיר), שתקנות הדיג אינן נותנות להם מענה הולם, באמצעות אכרזתם כערכי טבע מוגנים ע”י השר להגנת הסביבה.

היערכות מדינת ישראל לאירוע זיהום (התלמ”ת)

תמונת מצב:

מכליות שמן פוקדות מאות פעמים בשנה את מסופי הדלק הנמצאים לאורך חופי המדינה ופורקות כ-12 מיליון טון שמן נוזלי בשנה. שני מיליון טון שמן נוספים בשנה, מיוצאים דרך מסופי הדלק הימיים של ישראל. בנוסף, ישנם הליכים של פיתוח הולך וגובר של הפקת גז ונפט ממאגרים בים התיכון. כתוצאה מתקלות שונות, עלולים להתרחש אירועים חמורים  של זיהום הים והחופים, והנזקים הבריאותיים, הסביבתיים והכלכליים, עלולים להיות כבדים ביותר.

דרכי ההתמודדות עם אירועים כאלה הן בשלושה מישורים:

• מניעה – הקטנת ההסתברות להתרחשות תקרית.
• טיפול באירוע – הפחתת הנזקים הכלכליים והסביבתיים למינימום האפשרי.
• שיקום – החזרת החיים למסלולם הרגיל בזמן הקצר ביותר ושיקום נכסים אקולוגיים שנפגע.

בעשור שחלף מהחלטת הממשלה בנושא מוכנות ישראל לאירועי זיהום ים משמן, הוגדר תקציב ייעודי לרכש לטובת היערכות לאירועי זיהום מהקרן לזיהום הים, ונעשתה היערכות למוכנות לאירועי זיהום ע”י הגופים השונים הפועלים במרחב הימי, כגון: חברת החשמל, חברת נמלי ישראל, תש”ן ואחרים. כמו-כן החלה הקמתה של תחנה אחת מתוך שתיים ( המוקמת על ידי קצא”א) המיועדות לתת מענה מהיר לאירוע זיהום.

אולם, על אף שהחלטת הממשלה קבעה שיש צורך בחקיקה שתקבע את התוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן ( התלמ”ת) בחוק, עד היום לא חוקק החוק.

יתרה מכך, עד היום לא הוקצו התקנים הנדרשים ליישום התכנית והוצאתה אל הפועל. יישום ההיערכות מחייב הקצאת 22 תקנים חדשים (תרחיש מינימאלי מדבר על 11 תקנים), ובלעדיהם מתעכב גם הרכש של אוניות וציוד,  ולכן בפועל בנקודת הזמן הנוכחית מדינת ישראל איננה ערוכה לאירועי זיהום.

פעילות נדרשת:

על המדינה לאפשר באופן מיידי את האיוש הנדרש של 22 תקנים ליישום תכנית הפעולה של התלמ”ת ורכישת הציוד וכלי השייט הנדרשים. במקביל על המשרד להגנת הסביבה לקדם את חוק התלמ”ת ולאשרו בכנסת.

• הרחבה של ניטור סביבתי של מערך ההפקה, הטיפול וההובלה, כולל ניטור רציף באסדות הקידוח ואסדות ההפקה.
• יש להמשיך לבחון ולהתעדכן באמצעים והטכנולוגיות הטובות ביותר הקיימות לטיפול באירועי זיהום ים בדגש על זיהום בקונדנסט ומתאן הרלוונטיים להפקת והובלת גז בים.  

היערכות להתמודדות עם הרחבת היקפי הפקת הגז

תמונת מצב:

הגז הטבעי הישראלי הינו משאב ציבורי בבעלות אזרחי המדינה. המדינה מחזיקה בבעלות מקורות הגז ומשמשת כנאמן הציבור בלבד, וחלה עליה החובה להגן על קניין זה ולהבטיח ניצול מיטבי שלו, באופן שיבטיח את מימוש האינטרס הציבורי במלואו.

אנו מודעים היטב לתועלות בשימוש בגז הטבעי שהתגלה במים הכלכליים של מדינת ישראל, אולם בצד זאת אנו מודעים גם להשלכותיו ולחסרונותיו. הגז הטבעי שהתגלה הינו דלק  המגדיל את הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל ומצמצם את התלות שלה בייבוא דלק מחו”ל. דלק זה הינו מזהם פחות מפחם וממזוט וסולר ושימוש בו עשוי לצמצם את זיהום האוויר (כל עוד הוא מחליף דלק מזהם יותר ולא מתווסף אליו). לגז ישנן גם תועלות כלכליות, שמהן אמורים ליהנות אזרחי ישראל. עם זאת, הגז הינו דלק פוסילי שיוצר פליטות של זיהום אוויר וגזי חממה, השימוש בו מצריך בניית תשתיות רבות ומורכבות בעלות השלכות סביבתיות נרחבות (על האוויר, הים, שטחים פתוחים, מאגרי מים, ועוד), ובשימוש בו יש גם סיכונים.

לאור זאת נציין, כי על המדינה לראות בתקופה זו, תקופת הביסוס של המשק הישראלי על גז טבעי, כשלב מעבר למשק אנרגיה בר קיימא. בשל היות הגז משאב מתכלה ודלק פוסילי הפולט מזהמים לאוויר, אין לראות בו פתרון ראוי ויחיד למשק הישראלי לטווח הארוך, אלא יש לפעול ולפתח טכנולוגיות, לקדם מדיניות ולהרחיב את היעדים הממשלתיים בכל הקשור להתייעלות אנרגטית ואנרגיות מתחדשות, בדגש על אנרגיה סולארית על גגות, כצעד ראשון לקראת משק אנרגיה בר קיימא.

פעילות נדרשת:

• הגבלה וצמצום של הרישיונות לחיפושי גז והפקה.
• בחינת פעולות למזעור נזקיו של המשך פיתוח משק הגז הטבעי בים ובין היתר, שימוש בתשתיות קיימות ככל הניתן.
• קידום ההיערכות לחירום והרחבת הניטור הסביבתי (כמפורט בפרק הקודם).
• קידום משמעותי של אנרגיות מתחדשות ביבשה, תוך מתן עדיפות ברורה לאנרגיה סולארית על גגות, ופיתוח יכולת האגירה כאלטרנטיבה עדיפה לייצור חשמל מגז ודלקים פוסיליים אחרים.
• בצד פעולה נחרצת לעמידה ביעדי האנרגיה המתחדשת וההתייעלות האנרגטית, יש צורך בהעלאת מכסת הגז הטבעי הנשמרת לצרכי המשק הישראלי לטווח של 40-50 שנה, זאת תוך הגבלת הייצוא.
• המשך בחינה של פוטנציאל ייצור חשמל בים (רוח, גלים ועוד).
• מיסוי פליטות: מתאן הינו המרכיב העיקרי בגז הטבעי והוא נחשב כגז חממה חזק פי 21 מהפחמן הדו חמצני. לאור ידע הולך ומצטבר על דליפות גדולות של מתאן לאורך שרשרת ההפקה וההולכה של הגז, נראה כי תוספת פליטות זו מקזזת את הפחתת הפליטות של גזי חממה הנגרמת ממעבר מפחם או דלק נוזלי לגז טבעי, ואולי אף עולה עליה. לפיכך, יש לשקול הטלת מס פחמן על פליטות ודליפות של גז טבעי, וזאת כדי לצמצם פליטות אלו. יש לכלול במחיר הגז את העלות החיצונית שלו, ולייעד את כספי המס להמשך עידוד של התייעלות אנרגטית ואנרגיות מתחדשות.

צמצום זיהום הים מפלסטיק

תמונת מצב:

אחוז הפלסטיק בפסולת הימית גבוה במיוחד. שקיות ניילון וכלים חד פעמיים מהווים את רוב הפסולת. מקור הפסולת בחופים השונים הוא כ- 70% (בממוצע) פסולת נופשים מקומית המושארת בחופים ונשטפת אל הים. ריכוז חלקיקי הפלסטיק (מיקרופלסטיק) בחופי הים התיכון של ישראל היא מהגבוהים בעולם ו- פי 10 מהריכוז במערב הים התיכון, בעיה חמורה שמתבטאת בחדירת פלסטיק והרעלנים הספוחים אליו למארג המזון הימי, למלח למאכל וכיוב’.

בישראל כיום ממחזרים כ-20% מהפסולת, אחוז נמוך מאוד ביחס לשאר מדינות ה-OECD.

פעילות נדרשת:

• המשך פעילות הסברה לצמצום השימוש בשקיות ניילון, כלים חד פעמיים.
• פעולות להפחתת השימוש בכלים חד פעמיים וקשים בבתי קפה, מסעדות באזור החוף.
• קידום חקיקה להפחתת שימוש בכלים חד פעמיים.
• המשך עידוד והרחבת ההפחתה בשימוש בשקיות ניילון (חוק השקיות).
• שיפור והרחבת מערך המחזור וההפרדה תוך הצבת יעדים גבוהים הרבה יותר מאלה הקיימים כיום.
• הרחבת חוק הפיקדון למכלי משקים גדולים.
• איסור ייבוא מוצרי קוסמטיקה שיש בהם מיקרופלסטיק.