ממשלת ישראל נוטלת על עצמה סיכון כלכלי וסיכון סביבתי אדיר בכך שהיא מתירה לחברות הגז והנפט לקדוח בים התיכון לפני קביעת רגולציה בתחום זה, לפני הסדרת הליכי פיקוח ואכיפה ולפני השלמת המוכנות הלאומית למקרה של אסון דליפה. כך קובעת העבודה "השוואת רגולציה לקידוחי גז ונפט בים במדינות השונות בעולם, ומה ישראל צריכה ללמוד ממנה", שהכין עבור עמותת "צלול", עו"ד תומר מירז, המתמחה בנושא רגולציה של קידוחי גז ונפט.

מהעבודה עולה, שמדינת ישראל אינה צריכה "להמציא את הגלגל" בכל נושא החקיקה וקביעת הרגולציה, אלא ללמוד מנסיונן של מדינות  כדוגמת ארה"ב, אנגליה, נורבגיה ושוודיה, שבחלקן התמודדו בשנים האחרונות עם לא מעט אסונות, ובראשם אסון "מקונדו", שתרחש באפריל 2010,  במפרץ מקסיקו, דרומית ללואיזיאנה, גבה חייהם של 11 בני אדם וגרם להזרמת למעלה מ-800 מיליון ליטר נפט למימי המפרץ, להמנע מהטעויות שנעשו על ידן ולאמץ את התיקונים שביצעו כלקח מאסונות אלה.

כל המדינות שנבדקו מתירות לקדוח גז ונפט בים רק לאחר שהן מוודאות שהיזם עומד בכל הדרישות הרגולטוריות הקפדניות ביותר. מאחר ובארץ דרישות אלה טרם נקבעו, היזמים אינם נדרשים לעמוד בהן. אך לא רק זאת. בניגוד לשאר המדינות, מדינת ישראל נכנסת לעידן הקידוחים מבלי שהצטיידה באמצעים למלחמה באסון סביבתי באם יקרה, ומבלי שהיא דורשת מהיזמים להצטייד באמצעים אלה. הסיבה לכך היא, שוב, העדר אמצעים פיזיים והעדר רגולציה בנושא. עובדה זו חושפת את כלכלת המדינה ואת כספי הפנסיה של אזרחיה להוצאות הכרוכות בניקוי הזיהום, בפיצוי הנפגעים ולאפשרות לתביעה כספית מצד מדינות אחרות.

בין המלצות העבודה: לאמץ את שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב ובאנגליה, לפיה גופים שונים מתירים את הקידוחים, מפקחים עליהם וגובים את התמלוגים. ללמוד מהרגולציה הדנית, המבוססת על עקרונות של פשטות ושקיפות, בשילוב יכולת בקרה מקצועית ואכיפה הדוקה. העבודה ממליצה שלא לאמץ שיטת הרגולציה האמריקאית שהיא מסובכת ובנויה מאלפי סעיפים.