פרויקט ניקוי קרקעית הקישון, שהוגדר כפרויקט הדגל של המשרד להגנת הסביבה, שנועד להסדיר את הניקוז במפרץ חיפה, אך גם ובעיקר לנקות את קרקעית הנחל המזוהמת, מסתמן כפרויקט חלקי שרחוק מלעמוד ביעדיו.
למרות ההבטחות הגדולות, רק כ-60% מהבוצה הוצאה מהנחל. משמעות הדבר היא, שלמרות השקעה של 220 מיליון שקל, הנחל ישאר מזוהם גם בעתיד. “צלול” דורשת מהמשרד להגנת הסביבה להשלים את הפרויקט ללא דיחוי ולהביא לניקוי מלא של הנחל. עוד דורשת צלול לנטר את אזור הפרויקט ולנקוט באמצעים שימנעו את הפיכת האזור כולו לעוד מפגע במפרץ חיפה.
צפו בתחקיר של יוסי מזרחי ששודר בחדשות ערוץ 2 ב-10.9.16:
על פרויקט ניקוי קרקעית הקישון, החליטה הממשלה (החלטה 3454). ביצוע הפרויקט הוטל על רשות ניקוז ונחלים קישון, בפיקוח ובשיתוף המשרד להגנת הסביבה, ששכר שירותים של חברה מפקחת. במרכז הפרויקט חפירת הבוצה המזוהמת שהצטברה על קרקעית הנחל, בעקבות שנים של הזרמת מזהמים ממפעלי התעשייה שלאורכו, טיפול בה והטמנתה על גבעה בסמוך לנחל, שתשמש בעתיד כפארק. המים שנסחטו מהבוצה עברו טיפול והוזרמו בחזרה לנחל. בנוסף לאפיק המקורי, נחפר אפיק נוסף – נפתול, שהקרקע שהוצאה ממנו משמשת לכיסוי גבעת הבוצה המטופלת ב-1 מ’ אדמה.
הפרויקט הסתיים למרות שלא הושלם
למרות שהפרויקט טרם הושלם, החליטו רשות הניקוז והמשרד להגנת הסביבה לסיימו ב-9 לספטמבר 2016. משמעות הדבר היא שכמות גדולה של בוצה מזוהמת נשארה בנחל והיא זו שמונעת את שיקומו המלא. הקטעים שלא נוקו הם 2 קמ’ במעלה הנחל, שלדעת רשות הניקוז אין צורך לחפור אותם. קטע נוסף שנחפר באופן חלקי הוא מורד הנחל, שנחשב למזוהם ביותר- האזור שבו צללו לוחמי השייטת שחלו בסרטן.
בעוד שהפרויקט תוכנן לשאוב מהנחל שלושה מיליון מ”ק בוצה מהולה במים (סלארי), נשאבו 1.8 מיליון מ”ק בלבד. (225 אלף אלף מ”ק חומר יבש לעומת כ-450 אלף מ”ק בתוכנית). יתרת הבוצה תשאר בנחל ותמשיך לזהמו.
העבודות בוצעו שלא בהתאם לתוכנית המשרד להגנת הסביבה, שנכתבה בסיוע מומחים בינ”ל, תוך זיהום האוויר וסיכון העובדים
במטרה למנוע את זיהום האוויר ואת סיכון חיי העובדים באתר, קבעה תוכנית העבודה המקורית שיש לכסות את הערימות המטופלות ולשאוב את הגזים הרעילים (חומרים נדיפים) באמצעות מערכת צינורות. בפועל, הערימות לא כוסו ומערכת הצינורות לא הופעלה[1]. משמעות הדבר היא, כי בכל תקופת העבודות, השתחררו לאוויר גזים רעילים. בנוסף, הבריכות אליהן נשאבה הבוצה מהנחל, בהן ריכוזי החומרים הנדיפים גבוהים במיוחד, לא כוסו. מכאן, שחומרים רעילים התנדפו מהבריכות ותרמו לזיהום האוויר, הגבוה גם כך באזור.
הנחל לא מוגן
בנוסף, המחפר פעל במשך חודשים רבים ללא ווילון שתפקידו למנוע את הרחפת החומר הנחפר. המשמעות היא שחומר החשוד כרעיל התפזר במים ושקע שוב לקרקעית באזורים הסמוכים.
חומרים רעילים החשודים כמסרטנים הוטמנו בגבעה המיועדת לשמש כפארק
בדיקות המעבדה מוכיחות, שבגבעה העתידה לשמש כפארק, הוטמנה בוצה שבה שאריות תזקיקי נפט, המכילים תרכובות נדיפות וחומרים החשודים כמסרטנים בריכוזים הגבוהים מערך המטרה של הפרויקט ומתקנים בינ”ל. למרות שהגבעה תכוסה ב-1 מ’ אדמה, קיים סיכוי סביר שבוצה זו תזלוג לנחל ותגרום לזיהומו ותהווה סכנה למבקרים בפארק.
פירוט הממצאים:
לא הושלם הטיפול הסביבתי בקרקעית הנחל ומקטעים שלמים לא טופלו ונותרו מזוהמים
על-פי עדויות, צילומי שטח ומדידות, עולה כי קיים מחסור בנפח החומר המטופל ואזורים בהם לא בוצעה חפירה (דרג’ינג). במקטעים שלמים לא הושלם חתך הזרימה לצורך מניעת הצפות כפי שתוכנן בתוכנית השיקום. לפי הערכות אלה מהנחל הוצאה פחות מ- 50% מכמות הבוצה הרעילה שהוערכה על-ידי מתכנני הפרויקט. סה”כ טופלו בין 150 ל-225 אלף מ”ק מתוך 450 אלף מ”ק שקבעה התוכנית.
חריגה מנהלים אותם קבע המשרד להגנת הסביבה במכרז [2]
במכרז לביצוע הטיפול בבוצה מופיע תכנון מפורט של מערכת צינורות אותן יש להתקין מתחת לערימת הטיפול, במטרה לבצע אוורור מאולץ ביניקה (תת לחץ) שיאפשר ייבוש, חמצון ופרוק של הTPH- (פסולת תזקיקי הנפט) תוך שאיבה של תוצרי הפירוק הנדיפים והרעילים דרך הצנרת למתקני טיפול בגזים. מערכת זו לא קיימת כלל או שאינה מתפקדת. המשמעות היא שלא בוצע תהליך של איסוף גזים והם מתפזרים באתר. ממצא זה ייתכן שמסביר גם את התוצאות החריגות בערכיTPH (ראו בהמשך), וזאת כי המערכת אינה מטפלת בבוצה כראוי אלא יותר מערבבת, מוהלת וקוברת את החומר הרעיל.
ערימות הבוצה שהוצאו מהנחל לא כוסו. המשמעות היא שכאשר החומר התייבש, חלקיקים המכילים שאריות תזקיקי נפט ומתכות כבדות התפזרו לאוויר.
הבריכות אליהן נשאבת הבוצה מהנחל לא כוסו וזאת למרות שבהן נמצאים ריכוזי החומרים הנדיפים הגבוהים ביותר. אין ספק שבעת החשיפה לאוויר (עם ההוצאה מקרקעית הקישון ותוך כדי הייבוש) מרבית החומרים התנדפו.
המחפר עבד ללא ווילון למניעת הרחפה של חומר ברוב שלבי הפרויקט. כתוצאה מכך בוצה מזוהמת מתפזרת גם באזורים שטופלו.
חריגות בערכי היעד ומהתקנים השונים של חומרים מסוכנים, חלקם חשודים כמסרטנים
חריגה בערכי היעד של פחממנים שמקורם בנפט – TPH (Total petroleum Hydrocarbons):
בגבעת הבוצה המטופלת נדגמו 43 גלעיני קרקע ב-20 קידוחים עד עומק של 3 מטר. ממוצע ה-TPH היה 1,907 מ”ג לק”ג -22% מעל ערך המטרה שהוא 1,560 מ”ג לק”ג[3]. החריגה מערך היעד התגלתה ב-27 מתוך 43 הדגימות. ערך המקסימום היה 140% מעל לערך המטרה. ערך המקסימום ל- TPHבתקנים לטיפול בקרקעות מזוהמות בישראל בארה”ב ובאנגליה בתנאים דומים[4] היא 500 מ”ג לק”ג; כלומר הערך שנבחר לפרויקט הוא מראש מקל במיוחד; והערך שנמצא לאחר הטיפול הוא כמעט פי- 4 מהתקנים הבנ”ל והתקן הישראלי לטיפול בקרקעות מזוהמות.
כשבודקים את הפרקציות השונות (פריטה לקבוצות חומרים) מתוך הערמות מוצאים חריגות גם בפרקציות יותר קלות ונדיפות (למשל C8-C16); מדובר בחריגות בעשרות ובמאות אחוזים מהתקנים האמריקאים והבריטיים לפרקציות אלה באתרים דומים, וכן חריגות מההמלצות של ערכי המטרה שנקבעו בסקרים הראשוניים ובתכנון הפרויקט. חלק מהחומרים חשודים כמסרטנים ורעילים לאדם ולסביבה כאשר הבוצה המטופלת עולה על ריכוזי ערכי המטרה/התקנים הנ”ל (כפי שאכן נמצא). ערכי יעד/תקנים אלה נקבעו על-ידי מיטב המומחים בעולם שערכו סקרי סיכונים לבריאות הציבור ולשיקום הנחל. מדובר בהערכת הסיכונים לציבור המבקרים בפארק העתיד להיבנות, לעובדים בו, לעובדים באתר הטיפול ולתושבים והעובדים בסביבת הפארק;ובסקר סיכונים לרצפטורים סביבתיים שנכללו בתוכנית השיקום והשימור של הנחל (צבים הרכים, עופות מים, דגים וצמחיה ייחודית לנחל).
בערימות הבוצה בסוף הטיפול (לאחר סחיטה וערבוב עם עפר ושבבי עץ; אך לפני העברה לגבעה) ערך ה-TPH (חרג ב-6 דגימות מתוך 10 דגימות שניטלו מערך הסף/התקן שנקבע לפרויקט – 1,560 מ”ג לק”ג. הממוצע לדגימות הנ”ל – 1,777 מ”ג לק”ג[5], הינו 14% מעל ערך היעד, וערך המקסימום 2,574 מ”ג לק”ג הינו חריגה של 65% מעל ערך היעד.
חריגות בבנזן ואתיל-בנזן מהתקן הישראלי המקובל למגורים (תקן ניו ג’רסי 2013) לסקר גז קרקע. בנזן הוא חומר מסרטן וודאי; אתיל-בנזן הוא חומר החשוד כמסרטן (Class-B) בשאיבת גז הקרקע (על פי סקר גז קרקע אקטיבי הנערך ע”י חברת ווינדקס). בכל 10 הקידוחים נמצאו חריגות מהתקן לבנזן (16 µg/m3) בסקר גז קרקע כנ”ל; בממוצע החריגה הייתה ב-439% חריגה מהתקן הנ”ל למגורים. באתיל-בנזן (49 µg/m3) – 168% חריגה. בבנזן אף נמצאו שתי חריגות לתקן באזור תעשייה (250 µg/m3) – שהוא פחות מחמיר מהתקן למגורים. המשמעות היא שבאותו מגרש, לו זו הייתה התוכנית, לא היו מאשרים בניה לא למגורים ולא לתעשייה. ועם זאת, מתוכנן שם פארק עירוני פתוח לציבור [6].
יצוין, כי על-פי תכנית השיקום והקמת הפארק, הבוצה המטופלת אמורה להיקבר תחת כ-1 מטר אדמה. אולם, חומרים אלה, שכאמור, חורגים מהתקן, עלולים להישטף ולהתנקז אל הנחל, עלולים להיחשף בעקבות חפירה או נבירה של בעלי חיים, משחיקה טבעית (ארוזיה) כתוצאה מגשם, נגר או מגלישות קרקע. המשמעות היא, שמבקרים בפארק (בראשם ילדים קטנים) עלולים להחשף לבוצה שלא טופלה כראוי ולהכניס לגופם חלקיקים רעילים.
לסיכום: ע”פ התוצאות וניתוח של צורת העבודה כפי שנצפתה בשטח, אין למעשה פירוק יעיל של שיירי תזקיקי הנפט. להיפך, ייתכן אף שבפירוק החלקי המתרחש מתקבלות תרכובות שהן מסיסות יותר ונדיפות – ולכן גם מסוכנות יותר לבריאות הציבור ולסביבה.
הטיפול במים
לא נמצאה חריגה מערכי היעד באיכות המים המוחזרים לנחל ממי ניקוז הבוצה המטופלים.
ערכי היעד של מליחות (כלוריד ונתרן) הם פי-10 מערכים המקובלים להיתר הזרמה לנחלים. יש לציין, שמדובר באסטואר (שילוב של מי נחל ומי ים), כלומר המים (ולכן גם הבוצה בקרקעית בקישון) מעורבבים במי ים ולכן מליחותם גבוהה. מכאן שערכי המליחות צריכים להיות מושווים למי המקור ובבחינה זו הם עומדים.
קרינה מיננת (קרינה רדיו אקטיבית)
לא נמצאה חריגה מערכי היעד לפרויקט (mSv/h 0.2) ולא מתקני בטיחות וגהות בתעסוקה או תקנים למגורים לפארקים. במהלך נטילת הדגימות נערך סקר באמצעות מונה-גיגר בכל האתר. עם זאת, יש לציין שבעבר נמצאו ריכוזי קרינה גבוהים יותר בברכות הישנות של בוצת הקישון. ערכים אלו גבוהים בממוצע פי 4 ועד פי 20 במקסימום מערך הרקע של קרינה מיננת באזור חיפה. כיוון שנמנע מ”צלול” לבדוק את המטר האחרון הקבור בתחתית הגבעה של הבוצה המטופלת, לא ניתן להגיד בביטחון אם הבוצה בריכוזים הגבוהים יותר נמצאת במקום. יחד עם זאת, כך כתב, ד”ר יוסיאן: “במדידות קודמות שנערכו באזורי האדמה מבריכות באתר שיקום נחל קישון, נמדדו קצבי מנה מסדר גודל של 0.4 mSv/h. להבנת משמעות החשיפה לקצב מנת קרינה זו נבצע את החישוב להלן. נניח שעובד נמצא בנקודה בה קיימת קצב מנת הקרינה הנ”ל, במשך 4 שעות בכל יום עבודה ו 250 ימי עבודה בשנה. החשיפה השנתית של עובד זה יהיה 0.4 mSv. חשיפה זו נמוכה ממנת הקרינה השנתית המותרת לעובד שאינו מוגדר ‘עובד קרינה’, שערכה 1 mSv.
מתכות
לא נמצאה חריגה מערכי היעד, אם כי, יש לציין שערכי היעד שנקבעו כוללים ערכים גבוהים. כך למשל, לכרום נקבע ערך יעד של 999 מ”ג לק”ג והריכוז שנמצא (ממוצע 43 דגימות) היה 106 מ”ג לק”ג; עבור עופרת נמצא ריכוז של 27 מ”ג לק”ג. ערכים אלה גבוהים יחסית לתקנים אמריקאים לטיפול בקרקע המזוהמת בתזקיקי נפט. יש לקחת זאת בחשבון לאור העובדה שמדובר במתכות רעילות שעלולות להיות מסוכנות במידה והן נשטפות לנחל או נבלעות בטעות על-ידי מבקרים באתר.
[1] מערכת צינורות היניקה בתחתית ערמות הטיפול בבוצה היא לב שיטת הטפול הביולוגי שנבחרה לפרויקט. אי השימוש במערכת זו פגם ביכולת לפרק את פסולת תזקיקי הנפט – בבוצת הנחל .
[2] בידנו מכתב שהמשרד להגנת הסביבה לא אישר שינוי מנהלים אלו שלאחר מכן רשות הניקוז ביצעה אותם שינויים שלא אושורו קודם, וזאת תחת פיקוח המשרד להג”ס.
[3] ל-TPH של C5-C35 ; אם בודקים TPH עד C44 הממוצע של הדגימות חורג ב- 34% מערך היעד של 1,560 מ”ג לק”ג. בשלב המכרז צויינו שני ערכי מטרה ל-TPH: 1350 מ”ג לק”ג ערך סף שאסור לעבור והשני של 650 מ”ג לק”ג ערך יעד שאילו יש לשאוף. לאחר מכן ערך הסף עלה ל-1560 מ”ג לק”ג וערך היעד נזנח. בהשוואת ממוצע הדיגומים בגבעה לאחר טיפול (1907מ”ג לק”ג) לערכי המכרז ישנה חריגה של 42% מעל ערך הסף ושל 193% מעל ערך היעד .
[4] כלומר בעומק של מטר מפני השטח ולא בסמיכות למי תהום המשמשים כמי שתיה. בתנאים של קרקע בפני השטח או בסמיכות למי תהום התקנים הנ”ל הם 100 מ”ג לק”ג.
[5] כנ”ל אם מחשבים את סך ה-TPH של C5-44C בדגימות הנ”ל הערך הממוצע – 1,897 מ”ג לק”ג שהוא 22% מעל ערך היעד של 1560 מ”ג לק”ג. ובהשוואה לערכי המכרז החריגות הן של 41% מערך הסף ו192% מערך היעד.
[6] עם זאת חייבים לציין כי אין דין תקן מגורים או תקן תעשיה, המחושבים ע”פ הגזים היכולים להצטבר בחלל סגור, לתקן או ערכי היעד המתבקשים לפארק ציבורי באוויר הפתוח. יש לציין גם שבבדיקה של האוויר בגבעה בזמן הסקר של צלול לא נמצאו כלל מזהמים אלו (הם היו מתחת לסף הרגישות מכשירי מעבדת בקטוכם)
