בראשית שנותיה של המדינה, תוכננו מרבית הישובים בארץ עם הגב לים, כשעל החופים תוכננו בעיקר שימושים נחותים כמו מזבלות, בתי קברות ועוד. לשכונות המגורים הייתה זיקה מועטה בלבד לים, מתוך הנחה שהים אינו משאב אלא מטרד למתגוררים לאורכו. רק בשנות ה-80′ וה-90′ החלו המתכננים ואיתם גם היזמים לגלות את הפוטנציאל הנדל”ני הרב של חופי הארץ. גילוי זה הביא לתכנונן של שלל תכניות כשגולת הכותרת הייתה רשימה ארוכה של מרינות בעלות עורף נדל”ני, שאיימו להפוך את חופי הארץ לשכונות מגורים, שבהן דירות נופש במסווה של דירות מגורים, לשימושם של בעלי ממון. בשיאה של התופעה לא הייתה עיר חוף, שפרנסיה לא חלמו על מרינה : נהריה, עכו, חיפה, קיסריה, הרצליה, תל אביב, יפו, בת ים, אשקלון ואשדוד.
למרות המחאה הציבורית , חלק מפרויקטי הנדל”ן אכן התממשו, ביניהם פרויקט המרינה בהרצליה, פרויקט סי אנד סאן, על חוף ימה של תל אביב-יפו, פרויקט מגדלי חוף הכרמל בחיפה, פרויקט כפר הים בגבעת אולגה, פרויקט סי לייף (סול מרין) בנהרייה ועוד. פרויקטים אלה התאפיינו בבניית מגדלים גבוהים, המכערים את קו החוף ומקלקלים את הנצפות לים.
בעקבות המחאה הציבורית, נחקק ב-2004 חוק השמירה על הסביבה החופית, שקבע שורה של עקרונות לשמירה על החופים כשבראשם העיקרון של איסור בנייה בתחום ה-300 מ’ מקו החוף. עוד קבע החוק, שכל תוכנית בתחום זה תובא לאישור הוועדה לשמירה על הסביבה החופית, שחברים בה נציגי ממשלה וכן נציגות מטעם הארגונים הסביבתיים. מהלך נוסף היה בג”ץ שהגישו ארגוני הסביבה כנגד תוכנית המרינה של הרצליה, כשבמרכזה הדרישה שלא לאפשר מגורי קבע בדירות שנבנו לצורכי נופש.
לאחר דיונים אין ספור קבע השופט אורי גורן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי בעלי הדירות רשאים לגור בדירות למשך שלושה חודשים בשנה, ומחויבים להשכירן למשך תשעה חודשים בשנה. את חובת הפיקוח על ההחלטה הטיל בית המשפט על הוועדות המקומיות של אותן ערים. שלוש שנים אחר כך ב-2006 דחה בג”ץ את הערעור שהגישו היזמים בנושא זה.
למרות חוק השמירה על הסביבה החופית ולמרות פסיקת בית המשפט, נראה שהרשויות והיזמים אינם מוכנים לוותר על הפוטנציאל הנדל”ני הגדול של החופים. ההוכחה לכך היא תכניות הבנייה הצצות פעם אחר פעם ומאיימות לכבוש את החופים. כך למשל, במהלך השנים האחרונות עלו מן האוב תוכניות להקמת כפר נופש בפלמחים, בחוף דור, בבצת ובמקומות נוספים. בחלק מהמקרים, ובעקבות המחאה הציבורית, התכניות נגנזו. ב-2012 אישרה הוועדה המקומית הרצליה תוכנית להרחבת מלון אכדיה בהרצליה, על המצוק החופי. ארגוני הסביבה התנגדו גם לתכנית זו בטענה, שהיא תקלקל את הנצפות לים ותהרוס את המצוק.
ב-2016 החלה בנייה מאסיבית של שכונת מגורים בסמוך מאוד לחוף הים של נהריה, דרומית לחוף הבננה ביץ’, שאמנם זכתה להתנגדות ציבורית רחבה, שלא הצליחה בסופו של דבר למונעה. על שולחנות התכנון מצויות עוד תוכניות בנייה.
ביוני 2017 כתבו ארגוני הסביבה ובהם “צלול” מכתב לשר האוצר, משה כחלון ולשר להגנת הסביבה, זאב אלקין בדרישה לאשר תיקון חוק החופים שיחייב דיון מחדש בתוכניות ישנות לבנייה בחוק החופים.
ועדת שרים לענייני חקיקה דחתה את הדיון בתיקון לחוק והורתה על ועדה מיוחדת שתדון בחוק. עמותת “צלול” מתנגדת לכל פגיעה בסביבה החופית ודורשת מהכנסת לאשר את התיקון לחוק.