דף עמדה לוועדת הפנים והגנת הסביבה: התמודדות רשויות החוף עם השפעות משבר האקלים והזיהום על הים והחופים

משבר האקלים הוא לא רק תאוריה שהגו מדענים, או תחזית לעתיד הרחוק. משבר האקלים והזיהום כבר כאן והוא גורם להתחממות הים, לעליית חומציותו, לירידה בכמות החמצן המומס בו (הים מספק 50% מהחמצן לעולם ואוצר בתוכו 90% מהפחמן הדו חמצני ועוד גזי חממה), לפגיעה במגוון המינים בים, לעליית מפלס פני הים ולהתגברות עוצמת הסערות. הראשונים להיפגע מתופעות אלה, בנוסף לבעלי החיים הימיים, הן התשתיות הבנויות לאורך החופים והרשויות המקומיות החופיות.

אלא, שלמרות שהסכנות ידועות לכל, ממשלת ישראל עושה מעט מאוד בנושא זה וטומנת את ראשה בחול. רק לאחרונה דחתה הממשלה הצעה של המשרד להגנת הסביבה לחוקק חוק אקלים הכולל יעד הפחתה של פליטת גזי חממה ל-50% עד 2015, וחובת עריכת סקר סיכון אקלימי לפרויקטים של תשתית לאומיות. משמעות הדבר היא פגיעה תדמיתית, סביבתית, ובעיקר הגברת האיום וסיכוני המשבר.

על רקע מדיניות הממשלה, לרשויות המקומיות ולראשיהן יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם שינוי האקלים, והזדמנות להפוך למנהיגות למען תושביהן וכלל אזרחי המדינה.

 מדוע חשוב לשמור על הים דווקא בעידן של שינוי?

דוח הפאנל הבין ממשלתי לשינויי אקלים של האו”ם (IPCC) קובע במפורש שאזור הים התיכון מאוים במיוחד. טמפרטורת המים הממוצעת בים התיכון עלתה ב-1.5 מעלות מאז המהפכה התעשיתית, ומפלס פני הים הממוצע עלה בין 2 מ”מ ל-1.4 ס”מ בעשור במהלך סוף המאה ה-20′. קצב ההתחממות השנתי בארצות הים התיכון צפוי להיות גבוה בשיעור של 20% -50% בהשוואה לשני העשורים האחרונים של המאה ה-20. הדו”ח מתריע על כך שאזור הים התיכון מתחמם בקצב מהיר מאשר הממוצע העולמי, וחוזה שההשפעות האקלימיות באזורינו ילכו ויחמירו עם עליית הטמפרטורה. משמעות הדבר היא  פגיעה קשה במשק המים, בחקלאות ובבריאות. וכיוון שאנו ממוקמים במעבר בין אזורי אקלים, השינוי האקלימי צפוי להיות חד במיוחד עם התפשטות האקלים המדברי צפונה.

אלא שעליית המפלס והטמפרטורה אינם הסיפור כולו. כדי לשמור על עמידותה את המערכת האקולוגית ועל יכולתה לשרוד גם בתנאים של עקה יש למנוע את זיהום הים משפכים, קולחים ובעיקר מפני אסונות זיהום מדלק או נפט.

הערכות לעליית מפלס הים

על מנת להבין באמת את רמות הסיכון מעלית מפלס הים לתשתיות החופיות, מגורים ועסקים בקרבת הים, יש לחשב את גובה פני הים המשלב את עליית מפלס הים כתוצאה מהתחממותו, עם עלית המפלס בעת גאות וסערות הגורמים להערמות מי הים על החופים. בתרחישים אלו, שחישבו במכון לחקר ימים ואגמים מפלס הים יעלה ב- 0.8-1.2 מטר כבר ב-2050, וב-2100 מפלס זה צפוי לעלות בין 1.5 מטר באירועים שכיחים (אחת לשנה) ועד ל-2.4 מטר באירוע קיצון (שהסתברותו אחת ל-100 שנה). כלומר כל המבנים וכל התוכניות לבינוי הנמצאים בתחום זה (לעיתים מדובר במאות מטרים מקו הים היום) נמצאים בסיכון להצפה ופגיעה בשל עליית מפלס הים. בנוסף, מבני בטון בקו מפץ הגלים גורמים להגברת סחף החול ונסיגת החוף. עלית מפלס הים ועוצמת הסערות ישפיעו במידה רבה על קצב נסיגת מצוק הכורכר החופי, על תשתיות המתוכננות להגנתו, על תשתיות ניקוז ועל נחלים בקרבת החוף, ויגרמו להמלחת מי התהום.

מה אפשר לעשות?

לקחת בחשבון את עלית מפלס הים הצפויה המצטברת עם אירועי קיצון בכל תוכנית חדשה בים ולאורך החופים, ולעיתים יהיה צורך להעתיק תשתיות, טיילות ומבנים קיימים ולשנות בהתאם תוכניות ישנות. 

שטפונות והצפות – פגיעה בכלכלה ובחיי אדם

בעקבות שינוי האקלים הערים מתמודדות עם פרקי גשם קצרים ועזים, שביניהם הפסקות ארוכות, שגורמים לעלייה משמעותית בכמות הנגר וכתוצאה מכך לשטפונות והצפות, שפוגעות ברכוש פרטי וציבורי ולעיתים ואף גובות חיי אדם. תופעה שרק הולכת ומתעצמת בעקבות צמצום השטחים הפתוחים ואזורי החלחול הטבעי, סלילת כבישים ומדרכות, ותכנון עירוני שלא לוקח בחשבון את המשבר.

מה אפשר לעשות?

לצמצם את כמות הנגר העירוני באמצעות הקמת אזורי חלחול בגנים ציבוריים ופארקים, תכנון כבישים ומדרכות מחלחלים, חיוב מתכננים וקבלנים לאמץ אמצעים לצמצום נגר, לטעת עצים המגבירים את החלחול, מורידים את הטמפרטורה, בולעים רעש ומשפרים את איכות האוויר. מאז הקמת המדינה נטעו, הרשויות המקומיות, קק”ל והחקלאים, מאות מיליוני עצים בכל רחבי הארץ. אלא שבשנים האחרונות לא רק שכמות העצים אינה עולה, אלא שרבים נכרתים לטובת סלילת כבישים, בניית תשתיות ושכונות מגורים – וחדשים אינם נטעים במקומם.

 חיבורים צולבים בין מערכות הנגר והביוב – מזרימים ביוב גולמי לים

החיבורים, האסורים על פי חוק, גורמים לחדירת ביוב גולמי למערכות הניקוז ולהזרמתו לנחלים ולים. כאשר מי נגר חודרים למערכות הביוב הם מאלצים את המכונים לטיהור שפכים להזרים ביוב גולמי לנחלים ומשם לים. התוצאה – סגירת חופים לרחצה ופגיעה קשה בסביבה הימית ובחוסנה. שינוי האקלים יגביר את תדירות אירועי גשם, ההצפות והשיטפונות.  במסגרת פרויקט ‘דוגמים צלול’ אנחנו מוצאים בדגימות ממוצאי הנקזים העירוניים ממצאים שמעידים על התופעה הקשה שפוגעת בנחלים, בסביבה החופית והימית ובבריאות שחיינים וגולשים רבים.

מה אפשר לעשות?

לנתק את החיבורים הצולבים בין המערכות באמצעות גילוי החיבורים וניתוקם ברחובות הערים וגם בחצרות הפרטיות. ברמה המוניציפלית: לערוך מיפוי עירוני לאיתור החיבורים הצולבים, לקדם תוכניות עבודה מתוקצבות להתמודדות עם הבעיה, לערוך הסברה בקרב תושבים במטרה להעלות מודעות לנושא ולהתריע על הימצאותם של חיבורים צולבים בבניינים ובתים פרטיים. ברמה הארצית: להגביר את הפיקוח והאכיפה על רשויות מקומיות, לוודא שיש תכניות עבודה להתמודדות עם התופעה ולסייע לרשויות בהתאם לצורך.

זיהום בשפכים וקולחים – פגיעה במגוון הביולוגי ובציבור

אחד מגורמי הזיהום הגדולים של הים הם שפכים וקולחים שמקורם ביבשה. במדינת ישראל אמנם למעלה מ-80% מהקולחים משמשים להשקייה חקלאית, אלא שהיעדר נפח איגום בעונת החורף גורם להזרמת קולחים לים בכמות שרק תלך ותתעצם עם הגידול באוכלוסייה (1.8% בשנה). לא רק זאת, חלק גדול מהשפכים המוזרמים היא באיכות נמוכה – התוצאה היא זיהום נחלים וים שגורם לא רק לסגירת חופים לרחצה, אלא גם לפגיעה בסביבה הימית. בכל שנה מתרחשות אלפי תקלות במערכת הטיפול בשפכים שגם הן גורמות להזרמת שפכים לים ולנחלים. עובדה המעצימה את הפגיעה ומחלישה את יכולתה של המערכת להתמודד שינוי האקלים.

מה אפשר לעשות?

על תאגידי המים והביוב למנוע תקלות במערכות הטיפול והולכת השפכים והקולחים ולמנוע בכך את התקלות. על המכונים לטיפול בשפכים לטפל בקולחים לרמה שלישונית ואף למעלה מכך (כפי שמחייבות התקנות).

ברמה הארצית: יש למנוע את הזרמת הקולחים לים באמצעות הקמת מאגרי קולחים בכמות מספקת, לשפר את הקישוריות לטובת ניוד הקולחים לאזורי הביקוש, ולקדם שדרוג את כל המט”שים לרמה שלישונית ואף רבעונית.

מניעה וצמצום הסיכון לזיהום ים מהפקה ושינוע נפט ודלק

דליפות נפט ודלק מאוניות ומכליות נפט גורמות לפגיעה אקוטית במערכות האקולוגיות הימיות והיא עלולה להשבית מתקני התפלה, תחנות כוח, נמלים, חופי רחצה ועסקים הנסמכים על הים והחופים. הפקת גז וקונדנסט בים תורמת לפליטות גזי חממה ומגדילה את הסיכונים לדליפה כזו.

מה אפשר לעשות ?

ראשי הערים של אילת ואשקלון מתנגדים להרחבת שינוע הנפט דרך ישראל, שכן הסיכונים לאסון ופגיעה באיכות החיים ובריאות הציבור באשקלון ואילת אינם שווים את ההכנסות מארנונה ואת התעסוקה שמייצרת הרחבת פעילות זו. אסון דליפת נפט בנמל קצא”א אשקלון יפגע בחופי הערים בכל הארץ ובמתקני ההתפלה שלאורך החופים. אסון דליפת נפט באילת לא רק יפגע באחת מהשוניות החשובות בעולם כיום אלא מאיים על כ- 80% מכלכלת העיר אילת ועלול לפגוע אנושות גם בחופי עקבה ומצרים וביחסים הבינלאומיים של ישראל עם שכנותיה. אסון הזפת ב-2021 הוא רק קדימון לתרחישים אפשריים חמורים הרבה יותר. 

חוק התלמ”ת – למניעה וצמצום הנזקים

מטרת חוק היא לקבוע כללים ולצייד את המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות, שעל חופן ינחת הזיהום, בציוד מתאים למניעה וצמצום אירוע שמן באם יקרה. למרות שהממשלה החליטה על חקיקת חוק זה ב-1999, הוא טרם חוקק עד לעצמם היום הזה. אי אישור החוק חושף את הים והחופים לזיהום בשמן שהוא שאלה של זמן בלבד. זיהום ים משמעותו פגיעה קשה, למשך שנים, בחי ובצומח הימי ובעיקר בחוסנו של הים להתמודד עם משבר האקלים.

מה אפשר לעשות?

לדרוש מהממשלה לאשר את החוק עוד השנה, לאחר הסכמות עם הרשויות המקומיות, ולצייד את המשרד להגנת הסביבה והרשויות החופיות בציוד מתקדם מהשורה הראשונה למניעה וצמצום של זיהום ים. יש צורך אקוטי לדאוג שהחוק יציע מנגנון לשיפוי מידי של פעולות של רשויות החוף בהתמודדות עם מצבי שפך ים. כיום, לפי ההערכת המשרד להגנ”ס חסרים כ- 100 מיליון ₪ למימון התלמ”ת. כתוצאה מכך יש מחסור בעשרות תקנים, יחידות החירום הימיות בחיפה ובאשקלון לא הוקמו, היחידה באילת לא שודרגה וחסרים מתקנים וכלי שיט.

 שמירה על החופים ושוניות האלמוגים של מפרץ אילת

שוניות אלמוגים הן המערכת האקולוגית הימית המגוונת ביותר על פני כדור הארץ. למרות שהן מכסות פחות מרבע אחוז משטח האוקיינוסים בעולם, הן בית גידול עבור יותר משליש מהמינים הימיים הידועים כיום, ותרומתם לכלכלה העולמית (תיירות, מזון, וחומרים ביו-רפואיים) נאמדת במאות מיליארדי דולרים. התחממות הים כבר גרמה להלבנה ומוות של 50% משוניות האלמוגים בעולם, והמשך התחממות הים והחמצתו תגרום לאבדן של 90% משוניות האלמוגים. שוניות האלמוגים בצפון הים האדום ומפרץ אילת היא בעלת עמידות גנטית גבוהה במידה רבה להתחממות הים, ולכן יוכלו לשמש כגרעין רביה והפצה של מטען גנטי שיכול להציל את שוניות האלמוגים בכל העולם. מה צריך לעשות?

על עיריית אילת וממשלת ישראל מוטלת האחריות לשמש חוד החנית בשמירה על אלמוגי העולם באמצעות צמצום שינוע הנפט והדלק במסוף קצא”א, מניעת זיהום מחקלאות ימית ומניעת הקמת טיילות החוף הכוללות גופי תאורה שיפגעו ביכולת של האלמוגים לשרוד ולהתרבות. ברמה הארצית: להתייחס למפרץ אילת  כאתר מורשת עולמית גם אם טרם הוכרז ככזה. יש להגביל את היקף שינוע הנפט של קצא”א באילת ל- 2 מיליון טון נפט בשנה בלבד ולפעול בהדרגה להקטנת כל הזיהומים וכל האיומים למפרץ.

תכנון – ראייה צופת פני עתיד

מרינות ומעגנות – עליית מפלס פני הים מחייבת ראייה מחודשת של החופים בארץ. אלא שלאורף חופי הארץ מתוכננות מעגנות המפקיעות חופים פתוחים, מהמעט שעוד נותר לטובת ציבור קטן של בעלי יאכטות. (הולנת”ע אמנם המליצה על הקמת מרינה בנהרייה, אלא שראשי רשויות לאורך החופים מבקשים לשנות את ההחלטה). מרינות חוסמות את מסע החולות בים וגורעות חול מחופים הסמוכים להן. התוכנית כולה אינה לוקחת בחשבון עובדה זו.

שוברי גלים – מתוכננים, לכאורה, כדי להגן על המצוק החופי, אלא ששוברי הגלים שתוכננו בעבר מגבירים את סחיפת החול בחופים הסמוכים שאינם מוגנים, והם פוגעים בסביבה הימית. כך למשל, לאורך חופי הרצליה מתוכננים שבעה שוברי גלים, למרות התנגדויות הוועדה מקומית לתכנון ובניה, וחלק גדול מהציבור.

לא רק זאת, במסגרת חוק ההסדרים אישרה הממשלה הצעת חוק המאפשרת להקים תשתיות בתחום החוף בלי להביא את התוכנית לאישור הולחו”ף.

מה צריך לעשות?

לקחת בחשבון את נושא משבר האקלים בכל תוכנית המתוכננת לאורך החופים במטרה לשמור על החופים ועל יכולתם לשמש כמחסום טבעי מפני עליית פני הים, תוך הבנה שבטון בלבד לא יוכל לגלי הים.

לראשי הרשויות החופיות יש הזדמנות להפוך למנהיגים ברמה הלאומית ולהוביל את ההתמודדות בשינוי האקלים למען תושבי עירם, המדינה והעולם כולו.