למרות השקעה של מיליארדים בהקמת מכונים לטיהור שפכים, נחלי הארץ ממשיכים לסבול מזיהום של ביוב וקולחים. כשל שהגיע לשים לו סוף. עמותת צלול זיהתה שמונה כשלים והיא מציעה שמונה פתרונות
הקדמה
חורף 2018-2019 ייזכר בזכות כמויות הגשם הנאות שירדו לאחר חמש שנות בצורת, אך גם כחורף שבו זרמו בנחלים כמויות אדירות של ביוב וקולחים שגרמו לזיהום ולסגירת חופים גם לאחר פתיחת עונת הרחצה. אלא, שאין מדובר בתופעה חריגה הקשורה לריבוי הגשמים. בכל שנה זורמים בנחלי הארץ מיליוני מ”ק שפכים וקולחים, ברמת טיפול נמוכה, המזהמים את מי התהום והפוגעים בחופים, בים ובבריאות של כולנו. השילוב בין הכמות הגדולה והאיכות הנמוכה יוצרים כשל מערכתי נרחב שהגיע העת למצוא לו פתרון.
לכמות הקולחים הגדולה הזורמת בנחלים מספר סיבות: מחסור במאגרי קולחים, תוצאת החלטת רשות המים ומשרד האוצר שלא להקים מאגרים חדשים מזה למעלה מחמש שנים. אך גם כמות עצומה של תקלות במערכות הטיפול וההולכה (כ-1,000 תקלות מדווחות בכל שנה למוקד הסביבה, ועוד מספר לא ידוע של תקלות שאינן מדווחת), שהן תוצאה של הקמה לקויה ותחזוקה לקויה של מערכות הטיפול וההולכה. בעוד שהמחסור במאגרים גורם לזרימת קולחים בנחלים בעיקר בחורף ובאביב, התקלות במערכות ההולכה גורמות לזרימת ביוב וקולחים גם בקיץ.
סיבה נוספת לעליה בכמות הקולחים היא הגידול באוכלוסייה, כ- 1.8% בשנה, הגורם לעלייה בכמות השפכים המיוצרים ולעלייה בכמות הקולחים המטופלים. זאת בשעה ששטחי החקלאות באזור המרכז, בו מיוצרים רוב הקולחים, הולכים ומצטמצמים במטרה לפנות עוד ועוד שטחים למגורים. צמצום השטח החקלאי מקטין את השימוש בקולחים ומגדיל עוד יותר את כמות העודפים המוזרמים לנחלים ולים.
איכותם הנמוכה של הקולחים היא תוצאת אי-טיהורם לרמה הכתובה בתקנות. כ-20 שנה לאחר שנקבעו התקנות לשיפור איכות הקולחים, וכשמונה שנים לאחר אישורן, רק כמחצית מהקולחים מטופלים לרמה שלישונית, והשאר מטופלים לרמה שניונית בלבד. כשקולחים ברמת טיפול נמוכה מוזרמים לנחלים הם גורמים לזיהום, לפגיעה במערכות האקולוגיות ובמגוון הביולוגי, לפגיעה בציבור ולסגירת חופי רחצה. הדבר חמור שבעתיים על רקע העובדה שבמדינות אחרות, כדוגמת שוויץ, שאינן משיבות קולחים להשקיה, פועלות לאימוץ טיפול רבעוני.
הסיבות לכשל
הנחלים נמצאים בסדר העדיפות של המשרד להגנת הסביבה
ראשי המשרד להגנת הסביבה ובמיוחד השרים להגנת הסביבה, אבי גבאי, ואחריו ח”כ זאב אלקין, לא ראו בשיקום הנחלים חשיבות, והעדיפו להשקיע את משאבי המשרד בנושאים אחרים, ובראשם זיהום אוויר. עמדה זו מחלחלת למחוזות המשרד וגורמת לאי-הפניית משאבים (כספים וכוח-אדם) לנושא הנחלים. גם ברשות המים, האחראית על אספקת מים לכלל המשק, נושא הנחלים נדחק לסוף התור.
תקנות אינן נאכפות
במהלך השנים אישרה הכנסת תקנות שבכוחן לסייע למניעת זיהום הנחלים, ביניהן תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים) התש”ע-2010 (תקנות ענבר) ותקנות המים (מניעת זיהום מים) (מערכת הולכת שפכים) התשע”ב – 2011 (תקנות צנרת), שמטרתן להסדיר את נושא סילוק השפכים והקולחים. אלא שהתקנות אינן כוללות מנגנון אכיפה וענישה שיהווה תמריץ ליישומן. התוצאה היא אי-אכיפה או אכיפה חלקית.
חוקים אינם נאכפים
המשרד להגנת הסביבה, מחוזותיו והמשטרה הירוקה, כמעט ואינם אוכפים את החוק על מזהמי נחלים. הסיבה לכך היא סדר העדיפויות של המשרד, שעל-פי דו”ח מבקר המדינה ל-2019 כושל באכיפה גם בנושאים אחרים ושבעתיים בנושא הנחלים.
ועדת החריגים לעניין תקני איכות מי קולחים מנציחה את המשך הזיהום
הועדה שתפקידה לפקח על מועד שדרוג המט”שים ולדון בבקשותיהם להקלה, מנציחה את המשך הזיהום ומעניקה למזהמים “רישיון להמשיך ולזהם”. הסיבה לכך תלויה בנוסח התקנות שאינו מקנה לוועדה סמכויות אכיפה (הסמכויות בידי המחוזות שאינם ממלאים את תפקידם בנושא זה). העובדה שלא נקבע מועד סיום לעבודת הוועדה, מנציח את המצב הקיים ומונע את סיום השדרוג.
לוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל אין סמכויות
לוועדה אין מנגנון אכיפה והיא אינה עוקבת אחר יישום החלטותיה. בנוסף, לעיתים קורה שמנהל הרשות, לו כפופה הועדה, משנה את המלצותיה. מצב שהוא לא ראוי.
אין היטל הזרמה לנחל
בעוד שהיטל הזרמה מוטל על מזרימים לים, הוא אינו מוטל על הזרמה לנחלים. עובדה זו הופכת את ההזרמה לנחלים למשתלמת כלכלית. זאת בשעה שהניסיון מלמד שהיטלי הזרמה הם עוד מנוף לחץ על המזהמים.
הרפורמה במדגה אינה מאושרת
הברכות שואבות מים מהנחלים ומזרימות לתוכם פלט מזוהם. ועדת פנים והגנת הסביבה הטילה על המשרד להגנת הסביבה ב-2011 לקבוע תקנות להזרמת פלט ברכות דגים לנחלים. לאחר מאות שעות של דיונים בין הרשויות, “צלול” ומגדלי הדגים, הגיעו הצדדים להסכמות והובטחו תקציבי מדינה. למרות זאת, המשרד להגנת הסביבה טרם אישר את התקנות (2019), והכסף ליישום הרפורמה לא עבר למגדלים. לאחרונה אמנם הקים משרד החקלאות מנגנון לשיפוט תוכניות ונערכו מספר ישיבות, אך הקצב איטי ואינו מספק.
מחסור במאגרי הקולחים
נגרם בעקבות החלטת משרד האוצר ורשות המים להקים מאגרים אזוריים באמצעות התאגדויות אזוריות. ההחלטה גרמה לאי-הקמת מאגרים במשך למעלה מחמש שנים וליצירת עודפי קולחים המוזרמים לנחלים בעיקר בחורף. איכותם הנמוכה של הקולחים, כתוצאה מהכשל המובנה שבעבודת ועדת החריגים, גורמת להתגברות הנזק. אמנם לאחרונה דווח על התקדמות בנושא זה, אך היא מעטה מדי וייקח עוד זמן רב עד שניתן יהיה להתגבר על העיכוב, אם בכלל.
עבודה זו נטלה על עצמה את המשימה לנתח את הסיבות לכשל ולהציע פתרונות רגולטוריים וכלכליים שיישומם יאפשר את שיקום הנחלים והפיכתם לאתרי טבע ונוף להנאת הציבור ולבריאותו.
מדוע חשוב להציל את נחלי הארץ?
למרות הכרה עולמית הולכת וגוברת בדבר חשיבותם הרבה של נחלים כאתרי נופש וספורט וכשומרי בריאותה של המערכת האקולוגית כולה, נראה כי בארץ הבנה זו טרם חלחלה במלואה. הוכחה לכך היא מצבם העגום של נחלי הארץ הזורמים לים התיכון ושל הנחלים הזורמים למזרח – החרוד, הקדרון והירדן הדרומי, הסובלים מהזנחה ומזיהום, הגורמים להפסד הפוטנציאל הגלום בהם.
נדמה, כי אין חולק על חשיבותם של הנחלים במיוחד במדינה קטנה וצפופה, שבה השטח הפתוח, בעיקר במרכז הארץ, הולך ומצטמצם משנה לשנה. די אם נזכיר את הנהירה העצומה של הציבור לכל פארק ולכל נחל שזורמים בו ולו מעט מים, לעיתים אפילו אם הם מזוהמים. עתה ננסה לתאר לעצמנו איזו עליה באיכות החיים היינו חווים אם בנחלי הארץ היו זורמים מים נקיים ובכמות ראויה.
ישראל היא מדינה חמה, שבה פעילות ספורטיבית ענפה גם בחורף, הכוללת שחיינים, גולשים סאפיסטים, צוללנים ועוד. סגירת חופים לפעילות בעקבות זיהום מהווה פגיעה קשה בציבור שנכסיו נגזלים ממנו על-ידי המזהמים. ועוד לא הזכרנו מחקרים המוכיחים עלייה בשוי נכסים נדל”ניים בשכונות שלידן זורם נחל.
אם כך נשאלת השאלה, מדוע נחלי הארץ שלהם חלק נכבד בהיסטוריה, שלאורכם אתרי טבע ומורשת רבים הקדושים לכלל הדתות ויש להם פוטנציאל גבוה להפוך לאתרי טיול, נופש וספורט, סובלים מהזנחה כה רבה?
התשובה לכך פשוטה. חוסר הבנה וחוסר עניין מצד משרדי הממשלה ורוב הרשויות המקומיות, בדבר חשיבותם של הנחלים. חוסר העניין בא לידי ביטוי בהעדר תקציבים ממשלתיים לפיקוח ולאכיפה כנגד המזהמים, היעדר תקציבים לשיקום נחלים וחמור מכל – הסטת תקציבים לנושאים אחרים. אם נכמת את תשומת הלב, המשאבים ואמצעי האכיפה שמשקיע המשרד להגנת הסביבה במניעת זיהום אוויר, למשל, לעומת ההשקעה באכיפה על מזהמי נחלים, נגלה שהנחלים מפסידים ובגדול. אמנם ניתן לומר, שזיהום אוויר הורג יותר מזיהום נחלים, אך בקיץ 2019 למדנו שגם מי שטובל בנחל מזוהם עלול לחלות בעכברת, מחלה שגרמה לאשפוזם של רבים. מכאן, שגם אם החלטת הממשלה מיוני 2018, (התקבלה במסגרת התוכנית האסטרטגית להתמודדות עם תקופת הבצורת במשק המים 2018-2013) לשקם שבעה נחלים אכן תתממש, הרי שהמשך זיהום הנחלים יחבל ביישומה.
האבסורד הגדול הוא, שבמשך השנים השקיעה המדינה למעלה מ-10 מיליארד שקלים בהקמת מכונים לטיהור שפכים, במטרה להפנותם להשקיה חקלאית ולמניעת זיהום הנחלים. אלא, שהמכונים ומערכות ההולכה סובלים מתקלות רבות בעקבות הקמה רשלנית, בחלק מהמקרים, ובעקבות תחזוקה לקויה. התוצאה היא תקלות המורידות לטמיון השקעה של מיליארדים רבים. אמנם, בעקבות הקמת תאגידי המים והביוב כמות התקלות פחתה, אך עדין מספרן גבוה.
דוגמאות לא חסרות: לאורך נחל הנעמן פעלו מפעלים שהזרימו ביוב מזוהם לנחל. בעקבות פעילות “צלול” ההזרמה פסקה, אלא שכיום הנחל סובל מזיהום בריכות הדגים, שטרם הפנימו את הרפורמה. בנחל הקישון בו השקיעו המדינה, הרשויות והמפעלים מיליונים רבים, זורמים ביוב וקולחים עקב תקלות במט”ש עפולה, זרימות ממט”ש מנדא ובל נשכח את המפעלים לאורך הקישון המזרימים מים באיכות שאינה מתאימה לנחל.
נחל תנינים סובל מזיהום מג’סר א-זרקה ומבריכות הדגים של מעגן מיכאל, נחל חדרה סובל מזיהום מהזרמות קולחים מעיריית חדרה וממפעל נייר חדרה. נחל הירקון, בשיקומו הושקעו מיליונים, במסגרת תוכנית גאולת הירקון, סבל בשנים האחרונות מזיהום משפכי דרום שרון מזרחי ומאי-הקמת מאגרי קולחים. נחל שורק סובל מהזרמת עודפי קולחים מהשפד”ן (הכמות פחתה לאחרונה), ממט”ש אשדוד ומט”שים נוספים באזור. נחל לכיש סבל בחורף 2019 מזיהום שהגיע ממט”ש ומאגרי תימורים. אירועים אלו גררו זעם ציבורי רב בעקבות נזקים לנחלים, סגירת חופי רחצה ופגיעה בבריאות ספורטאי הים. אלה, כאמור, המקרים הידועים. בכל שנה מתרחשות עוד מאות ואלפי הזרמות שאינן מדווחות ואינן ידועות למשרד להגנת הסביבה ולציבור, שהן תוצאה של תקלות בתחנות שאיבה ובצנרת, שאיש אינו סופר, אך גורמות לזיהום קבוע בנחלים.
הרבה אחראים מעט אחריות
על נחלי הארץ אחראים שורה ארוכה של גופים הפועלים בתיאום חלקי: המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, משרד האנרגיה, רשות המים, רשויות מקומיות רשויות ניקוז ועוד, מבלי למצות את החקיקה הנרחבת העומדת לרשותם. הפיזור הרב של הסמכויות בין הגורמים השונים, ובעיקר הימנעות מפעולות אכיפה כנגד מי שאינם עומדים בהוראות החוק (חוק המים וחוק שמירת הניקיון) ואי אכיפת תקנות (תקנות קולחים, תקנות צנרת ועוד), גורמים לזיהום נחלי הארץ, זיהום החופים והים.
אך לא רק זאת. בפועל, אין אף גוף עליו מוטלת האחריות לשקם את הנחלים, זאת למרות חשיבותם הרבה לטבע, לסביבה ולציבור הרחב. שיקום הנחלים שבוצע עד כה, בא בעקבות החלטות ממשלה לגבי פרויקטים ספציפיים כמו ניקוי קרקעית הקישון לצרכי ניקוז, פרויקט גאולת הירקון, בעקבות אסון גשר המכביה, שיקום נחל באר שבע והקמת פארק אריאל שרון בתל אביב. שיקום יתר הפרויקטים בוצע בעקבות קולות קוראים של הקרן לשטחים פתוחים, בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, המקצה בכל שנה כסף לשיקום, לצד פרויקטים נוספים. בפועל, למשרד להגנת הסביבה אין תקציב לשיקום נחלים ואין סדר עדיפויות לשיקומם.
המשרד להגנת הסביבה
עד להקמת המשרד להגנת הסביבה ב-1988, האחריות לנחלי הארץ הייתה של משרד החקלאות, שראה בהם ערוצי ניקוז בלבד, ללא התייחסות לסביבה ולאקולוגיה. עם הקמת המשרד להגנת הסביבה, החליטה הממשלה להעביר אליו את נושא שמירת משאבי הטבע ומניעת זיהומו, לרבות זיהום נחלים, איכות הביוב והקולחים, וניטור נחלים. עם חקיקת חוק תאגידי המים והביוב ב-2001, הטיל המחוקק את האחריות הרגולטורית על התאגידים על רשות המים, כאשר נושא מניעת זיהום הנחלים הוטל על המשרד להגנת הסביבה.
כיום משמש המשרד להגנת הסביבה, באמצעות אגף מים ונחלים, כרגולטור של נחלי הארץ. תפקידו למנוע זיהום של משאבי המים. האגף משתתף בקביעת מדיניות משק המים (מנהל אשכול משאבי טבע לו שייך האגף, חבר במועצת רשות המים). מנהל האגף חבר בוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל (וועדה ממליצה) ובוועדת החריגים, המאפשרת הקלות למט”שים, וכן בצוות תוכניות מים נחלים. נציג של המשרד נכלל גם בקרן לשטחים פתוחים.
יש לציין, כי נושא הנחלים ושיקומם לא זכה אף-פעם לתשומת לב הראויה במשרד להגנת הסביבה, כאשר בשנים האחרונות היחס הורע עוד יותר. השר להגנת הסביבה לשעבר, אבי גבאי, הודיע שנושא הנחלים אינו במוקד תשומת הלב שלו, וכי הוא מעדיף שהמשרד יעסוק יותר בנושאים מצילי חיים, כמו זיהום אוויר. גם השר שבא אחריו, ח”כ זאב אלקין, המשיך בקו זה, ולא הקדיש מספיק תשומת לב ומשאבים לנחלי הארץ. יחס זה מחלחל למחוזות המשרד השונים, ובהם אגף אכיפה. התוצאה היא מעט מאוד ניטור ואכיפה בתחום המים והנחלים, זאת בשעה שהנחלים הם סביבה רגישה מאוד לזיהומים, יש להם השפעה רבה על בריאות הציבור, על איכות מי הים, על המגוון הביולוגי שבו ועל פתיחה או סגירת חופים לרחצה
אגף מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה – קטן ומוחלש
אגף מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה, למרות שלל משימותיו, מונה חמישה עובדי מטה בלבד. את פעילות השטח, הכוללת ניטור נחלים וניטור מכונים לטיהור שפכים, מבצעים ששה פקחי רט”ג, בפיקוח המשרד, שיש להם משימות רבות נוספות. לאגף אין יכולת אכיפה עצמאית, וזו מוטלת על מחוזות המשרד, שעל רקע מדיניות הנהלת המשרד, שאינה רואה חשיבות בנושא הנחלים, אינם משקיעים משאבים בפעולות אכיפה דווקא כנגד מזהמי נחלים. רוב הרכזים, העוסקים בנושא מים ונחלים, אחראים גם על נושאים נוספים ולכן תשומת הלב שלהם לנושא הנחלים היא חלקית בלבד.
מחוז צפון – רכזת מים ונחלים מפקחת גם על נושא הפסולת (נכון ל-2019).
מחוז חיפה – רכז מים ונחלים אחראי גם על אגרו-אקולוגיה.
מחוז ירושלים – רכז מים ונחלים מפקח גם על שפכי תעשייה.
מחוז תל אביב – רכז מים ונחלים מפקח גם על שפכי תעשייה.
מחוז מרכז – רכז מים ונחלים במשרה מלאה.
מחוז דרום – רכז מים ונחלים במשרה מלאה.
אין להתפלא על-כך שמזהמי נחלים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא יאונה להם כל רע.
הזנחת אגף מים ונחלים בולטת לעומת האמצעים הרבים המושקעים בנושאים אחרים בהם מטפל המשרד. בתוכנית השנתית של המשרד בשנים האחרונות וגם בתוכנית ל-2019, נושא הנחלים נדחק לקרן זווית והיעדים שהמשרד מציב לאגף לא רק שהם מצומצמים, למרבה הצער, גם אינם ריאליים.
בפרק איכות הסביבה, בספר תוכנית העבודה לשנת 2019 של הממשלה (פברואר 2019) (יעד 1.14) מופיעים יעדי המשרד בנושא הנחלים: “ניטור נחלי ישראל וליווי, פיקוח ובקרה של שיקום נחלי ישראל”. המשימות המרכזיות שצוינו:
- המשך שדרוג של מכוני טיהור השפכים בישראל.
- הגברת הפיקוח והאכיפה על הזרמות לא חוקיות של שפכים וקולחים לסביבה.
- הגברת פיקוח ובקרה על יישום התקנות לצנרת הולכת שפכים
- הסדרת ענף המדגים.
התוכנית כוללת גם מדדי תוצאה:
הגדלת שיעור הקולחים המטופלים לאיכות קבועה מ-50% ב-2018 ל-70% ב-2019.
הפחתת עומס פחמן אורגני בנחלים ב-55 טון בשנה.
הקטנת מקורות זיהום קבועים המוזרמים לנחלים.
אלא, שספק אם יעדים אלה יושגו. היד הרכה של האכיפה במחוזות המשרד ושל כלל בעלי הסמכויות במשרדי הממשלה השונים, אינה יוצרת לחץ על המט”שים לבצע שדרוג או לפחות לעמוד ביעד השלישוני (במט”שים שכבר שודרגו). היעדר פקחים והיעדר תקציבים אינו מאפשר את הפיקוח על יישום תקנות צנרת. מכל היעדים שנרשמו היעד היחיד שיש סיכוי לעמוד בו הוא הסדרת ענף המדגים באמצעות אישור תקנות המדגה, שהמכשול היחיד לאישורן הוא חתימת השר להגנת הסביבה ואישור ועדת פנים והגנת הסביבה, הממתינה לאישור זה.
לעומת היחס הסלחני לו זוכים מזהמי נחלים, המשרד מקדיש מאמצים רבים לפיקוח ולאכיפה של נושאים שכן מעניינים אותו. כך למשל, המשרד מקדיש מאמצי אכיפה גדולים על בעלי כלי רכב במטרה לצמצם את זיהום האוויר. את פעילות האכיפה מבצע המשרד במשותף עם אנשי משרד התחבורה ושוטרי מדור הגנת הסביבה במשטרת ישראל. האכיפה מתבצעת בצדי הדרכים, כאשר בעלי כלי רכב מזהמים מורדים מהכביש ובעליהם נקנסים ורישיון הרכב שלהם נפסל. בחודשי הקיץ עורכים הפקחים מבצעי אכיפה על תחבורה ציבורית, על כלי רכת להסעת תלמידים ועל ההסעות לקייטנות ולאטרקציות. אם אותה רצינות הייתה מושקעת בפיקוח על מזהמי נחלים, מצב הסביבה בארץ היה שונה בתכלית.
בדו”ח המפל”ס ל-2018 של המשרד להגנת הסביבה, מצוין כי 37 מפעלים מדווחים על הזרמת קולחים לנחלים (מתוכם 21 מט”שים וששה מדגים), וכי קיימת הפחתה ניכרת בהזרמה לנחלים בשנת 2017 בעקבות סגירת מפעל חיפה כימיקלים והפסקת הזרמת קולחיו לנחל הקישון. עוד נכתב: “יש לציין כי הזרמות הקולחים לנחל הקישון (ששה מפעלים המדווחים למפל”ס) וסדרות על ידי היתרי הזרמה לים. יתר ההזרמות לנחלים מוסדרות על ידי צווי הרשאה מאת הוועדה המייעצת למנהל רשות המים למתן צווי הרשאה להזרמה לנחלים”. אין ספק שהמפל”ס מספק כאן תמונה חלקית, מצומצמת “ורודה” ואופטימית, שעלולה להטעות את מקבלי ההחלטות.
דוגמא לאיך הדברים היו יכולים להיות, היא היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, המופקדת על מניעה וצמצום של זיהום הים ממקורות יבשתיים. ל”מזלה הטוב” של היחידה, פעילותה נסמכת על יישום ואכיפת החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ”ח-1988, ותקנותיו, המבוססים על אמנת ברצלונה לשמירת הים התיכון (1976) ופרוטוקול למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים (Land Based Sources Protocol) שאושרו על-ידי המדינה, ולכן מחייבים השקעת משאבים.
היחידה משמשת כגוף מקצועי המרכז את עבודת הוועדה למתן היתרי הזרמה מבחינה מקצועית ומנהלית, ואחראית על הפיקוח השוטף ועל האכיפה מול בעלי היתרי הזרמה לים. הפעילות מתבצעת מול כ-120 מפעלים: תעשיית הזיקוק, פטרוכימיה, כימיה, דשנים, אגרו-כימיה, תחנות כוח, משחטות, מפעלי מזון, מט”שים סניטאריים והתפלה. מפקחי היחידה מבצעים ביקורות שוטפות במפעלים המזרימים לים, מבצעים דיגום עצמאי לבחינת איכות השפכים לצד בדיקת עמידת המפעל בתנאי ההיתר. המפקחים למניעת זיהום הים, הממונים על-ידי השר להגנת הסביבה, עורכים ביקורות בכלי שיט, בנמלים ובמעגנות, במסופי דלק ימיים ובמתקני תדלוק חופיים, במפעלי תעשיה ובמכוני טיהור לשפכים ומבצעים סיורי פיקוח לאורך החופים בכלי רכב ובכלי שיט. למפקחים סמכויות מטעם המשרד לביטחון פנים, לערוך חקירות, חיפושים ובמידת הצורך אף עיכוב ומעצר. בגזרת הים התיכון פועלים שבעה מפקחי זיהום ים ובמפרץ אילת שישה מפקחים (כמות שלדעת “צלול” גם היא נמוכה מדי ויש להוסיף עוד 12 מפקחים לפחות). זאת לעומת אגף מים ונחלים שאין לו מפקחים משל עצמו.
את תוצאות החקירה מרכזים המפקחים בתיקי חקירה, המועברים לראש היחידה במשרד להגנת הסביבה לצורך המלצות ולהמשך הטיפול בתיק לצורך הגשת כתבי אישום, סנקציות מנהליות או קנסות מנהליים. כך למשל, בין 2010-2013 הוגשו 59 תיקי חקירה לתביעה מהם הסתיימו 26 בהרשעות בבתי משפט.
ואכן, דו”ח שפרסם המשרד בפברואר 2019 העלה, כי במהלך שני העשורים האחרונים חלה הפחתה של עשרות אחוזים בהזרמת מזהמים לים המלח, לים סוף ולים התיכון. תוצאה של פעילות משותפת של “מערכות רגולטוריות לצד הגברת הפיקוח והאכיפה”. עוד עולה מהדו”ח, כי בשנים האחרונות הטיל המשרד שורה של עיצומים כספיים משמעותיים על תאגידים גדולים מזהמים, ביניהם תנובה, פז בתי זקוק אשדוד ונמל אשדוד, “הדבר הוסיף להרתעה מביצוע זיהומים סביבתיים”.
לעומת פעילות נרחבת זו, אגף מים ונחלים דוגם את הנחלים פעמיים בשנה, באמצעות פקחי רט”ג, לצרכי מעקב כללי אחר מצב הנחלים. את החקירות כנגד עבריינים, באם הן מתבצעות, עורכים המחוזות והמשטרה הירוקה, שכאמור, עסוקה בנושאים רבים נוספים. בשל מחסור בכוח אדם האגף אינו אוכף את תקנות צנרת, שהן פרי יוזמה של המשרד עצמו (אכיפת התקנות מופיעה בתוכנית העבודה השנתית ל-2019, אך אינה מבוצעת) והוא אינו מאשר את תקנות המדגה, שהכנתן מתעכבת מזה זמן רב.
לאור חולשה זו של האגף אין להתפלא על-כך שנחלי הארץ סובלים מכ-1,000 הזרמות ביוב וקולחים (מדווחות) ועוד מספר לא ידוע של תקלות לא מדווחות, תוצאת תקלות במערכות, שניתן היה למנוע את רובן באמצעות פיקוח, אכיפה והקפדה על קיום התקנות.
אמנם, לדעת “צלול”, יש להגדיל בצורה ניכרת את כמות המפקחים על הים, במיוחד על רקע הסכנות הנובעות מקידוחי הגז והנפט, אך במקביל יש להגדיל בצורה משמעותית גם את כמות המפקחים על הנחלים.
השוואה בין האמצעים של אגף מים ונחלים לבין היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית
היחידה הארצית
אגף מים ונחלים
כפיפות
אשכול אכיפה
אשכול משאבי טבע
גזרת אחריות
הים התיכון, ים המלח ומפרץ אילת
משק המים וכל הנחלים
כמות עובדי מטה
28
5
מפקחים בשטח
14
6
אכיפה
עצמאית
מחוזות המשרד
מקורות תקציביים
הקרן למניעת זיהום ים והיטל הזרמה לים
קולות קוראים של קרן שטחים פתוחים
רשות המים - מעדיפה את אינטרס הצרכנים
רשות המים ממונה על אספקת מים לכלל האוכלוסייה, לתעשייה ולחקלאות, כאשר הנחלים נמצאים אחרונים בסדר העדיפות שלה, כאשר ברשות המים אין גורם האחראי על הנחלים. יתר על כן, אם בפני רשות המים עומדת הדילמה האם לספק מים לחקלאות או לטבע, היא תעדיף, כמובן, את האינטרס החקלאי על פני טובת הטבע.
לפעילות רשות המים השפעה קריטית על מצב הנחלים. תפיסה ישירה של מי מעיינות או שאיבה של מי התהום המזינים אותם, גורמת להפחתה דרמטית בכמות המים במעיינות ובנחלים עד כדי ייבושם. דוגמאות לא חסרות: בעקבות שאיבה מאקוויפר ירקון תנינים, יבשו מקורות נחל הירקון. תופעה דומה התרחשה במעיינות אפק, במעיינות שוני בנחל תנינים ובמעיינות רבים נוספים.
ירקון מי המעיינות מוזרמים לנגב באמצעות קידוח. משנות ה-90 מוזרמת לנחל מנה קטנה של מים הניתפסים לאחר קילומטרים ספורים. לאחר כשבעה ק”מ מוזרמים לנחל קולחים ברמה שלישונית (רמת השרון, הוד השרון וכפר סבא) במסגרת תוכנית גאולת הירקון. אם לא די בכך, בעקבות עיכובים ארוכים בהקמת מט”ש דרום שרון הוזרמו לנחל במשך שנים שפכים וקולחים ברמת טיהור נמוכה שפגעו קשות בשיקום. רמת הטיפול אמנם שופרה החל מ-2019, אך העדר קיבולת לאגירת הקולחים תגרום לעוד שנים רבות של הזרמה לנחל.
מעיינות נחל בצת: יבשו לחלוטין ורוב החי והצומח בהם מת עקב שאיבה מוגברת בקידוחים שבמעלה האגן. הקצאת מים מיוחדת בנפח של 0.6 מלמ”ש מוזרמת לנחל בצינור ממערכת מי השתייה של “מקורות”, אולם כמות זו נמוכה מדי ומונעת את שיקום הנחל.
שמורת אפק: שפיעת המעיינות בשמורה פסקה בשנות ה-90′ עקב שאיבות במעלה אגן הנעמן. כדי לקיים את ערכי הטבע בשמורה, רוכשת רשות הטבע והגנים מים בספיקה של 3.5 מלמ”ש ומזרימה אותם באופן מלאכותי.
בשנים האחרונות נעשה מאמץ לשחרר מעינות אחוזים, התפוסים בידי חקלאים, ולספק להם בתמורה קולחים, אלא שהשחרור תלוי במידה רבה ברשות המים, ובעיקר במוטיבציה ובפנאי של עובדיה, שלרוב אינם פנויים לצורך מטרה חשובה זו. התוצאה היא המעיינות ממשיכים להיות תפוסים והנחלים יבשים.
לא רק זאת. אגף תפעול של רשות המים אחראי על ניהול משאבי המים הטבעיים של המדינה. האגף מבצע את תכנון מדיניות תפעול משק המים ומוציא לפועל של התוכניות שגובשו באמצעות הנחיית ספקי המים השונים: מקורות, חברות ההתפלה השונות והנחיית החטיבות השונות ברשות המים. בשנים האחרונות מרכז האגף גם את הטיפול במשבר המים.
האגף אחראי על השמשת אגן הגליל המזרחי כאוגר תפעולי, על ניטור אקוויפר ההר למניעת כניסת מים מלוחים, השמשת קידוחים באקוויפר החוף, תוספת הפקה באקוויפר החוף הצפוני, העברת מי קידוחים שאינם ראויים לשתייה לשימוש חקלאי ועוד ועוד. אין להתפלא על כך שידיו של האגף עמוסות עבודה.
סוגיית המאגרים – החלטה מנהלית גורמת לזיהום נחלים
הרשות מסייעת במימון מט”שים ומאגרים. החלטת משרד האוצר ורשות המים להקים אך ורק מאגרים מרחביים, על-ידי התאגדויות מרחביות גדולות, ולא על-ידי אגודות מים מקומיות, גרמה לעצירת הקמת מאגרים חדשים מזה למעלה מחמש שנים. התוצאה היא יצירת עודפי קולחים בתקופת החורף, הזורמים לנחלים ולים. גם אם מדובר בהחלטה הגיונית ומתחייבת, היא גרמה לנזקים סביבתיים רבים שלא נלקחו בחשבון (ראו בהמשך).
אמנם בשנים האחרונות רשות המים השקיעה בתוכנית אב לנחלים (טרם אושרה) ובתוכניות מים של נחלים ספציפיים, אך אסור לשכוח: רשות המים היא גוף שנועד לתכנן ולהסדיר את אספקת המים לישובים ולחקלאות ולדאוג שתעריפי המים יכסו את ההוצאות והשקעות הדרושות לפיתוח משק המים, מבלי להכביד יתר על המידה על התעריף. מכאן, שבתמונה הגדולה של משק המים, הטבע והנחלים הם צרכן תובעני, שאינו מייצר הכנסה למשק המים, ולכן לרשות המים חסר אינטרס אמתי ל”ספק” להם מים באמצעות שחרור מעיינות וצמצום שאיבות. אמנם עובדי הרשות שותפים לתוכניות לשיקום נחלים, שכללו שחרור מעיינות, אך בפועל רק מעטות מהן הוגשמו. מנהל רשות המים, גיורא שחם, אמר בכנס אג”מ במאי 2019, כי “הגיע העת להפסיק להסתכל על הנחלים כעל מקור מים”, אך ספק אם אמירה זו תתורגם למעשים.
לאחרונה, בזכות יוזמה של שר התשתיות, יובל שטייניץ, התקבלה החלטת ממשלה “להטיל על רשות המים לבצע תכנית לשיקום שבעה נחלים בצפון הארץ, שתושלם לא יאוחר מיום 31.12.2023. צריך מידה רבה של אופטימיות כדי להאמין שהתוכנית תוגשם.
משרד החקלאות – לא מנצל סמכויותיו
כאחראי על רשויות הניקוז יש לו סמכויות רבות בתחום הנחלים. רשויות הניקוז הוקמו מתוקף חוק הניקוז וההגנה על שיטפונות התשי”ח 1957 במטרה להסדיר את תשתיות הניקוז. ב-1996, בעקבות הפקת לקחי שיטפונות 91/92, הוחלט לבצע ארגון מחדש ולצמצם את מספרן מ-26 ל-11. גבולות רשות הניקוז נקבעו על-פי תפיסה אגנית, המתייחסת לאגן ניקוז טבעי ושלם. ב-2003 הטיל השר להגנת הסביבה על רשויות הניקוז תפקידים מסוימים של רשויות נחל.
למרות העובדה שלרשויות הניקוז סמכויות גם התחום האכיפה, באמצעות אכיפת חוקי ניקיון, הן אינן מנצלות אותן. עובדה שיש לתקנה, שכן עובדי רשויות הניקוז נמצאים בשטח כל הזמן. אולם במרבית רשויות הניקוז יש חוסר רצון משימוש בסמכויות אכיפה והן מעדיפות שגורמים אחרים יבצעו את האכיפה ולא הן.
משרד הבריאות – אינו מנצל את סמכויותיו
נציג המשרד חבר בוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל ועומד בראש וועדת החריגים. גם לו יש סמכויות חוקיות רבות בתחום הנחלים, שאינן מנוצלות מספיק. המשרד מסרב ליידע את הציבור בדבר זיהום הנחלים, כפי שהוא עושה בנושא זיהום הים.
משרד האוצר – אחראי למחסור בכוח אדם
למשרד אחריות רבה לכל נושא המחסור בכוח אדם, העדר תקנים ולדחיית איוש תקנים קיימים.
אחריותו על הנחלים באה לידי ביטוי בשורה של החלטות ובראשן ההחלטה לתמוך בספקי קולחים מרחביים. החלטה שיש לה השפעה רבה על הזרמת קולחים לנחלים.
הקצאת תקציבים ייעודיים לשיקום נחלים, לתכנית אב לשיקום נחלים ולמימון לטווח ארוך על פי תכנית זו.
כ-1,000 תקלות ידועות ורבות שאינן ידועות
בניגוד לעבר, שבו זיהום הנחלים נבע מגורמים מוקדיים (מפעלים ורשויות שהזרימו שפכים לנחלים), כיום מקור הזיהום המרכזי הוא כ-1,000 תקלות ידועות ועוד מספר לא ידוע של תקלות, שאינן מדווחות, אך תוצאותיהן ניכרות בשטח. מיעוט המים הטבעיים הזורמים בנחלים בשל שאיבת המעיינות וירידת מפלס מי התהום, גורם לכך שלזיהום, ולו הקטן ביותר, יש השפעה רבה על איכות המים בנחלים.
הסיבה לתקלות אלה הן רבות: תכנון וביצוע לקויים של חלק מהתשתיות; תחזוקה לקויה של המערכות הנובעת מתפיסה סלחנית לפיה הנחל מסוגל “לסבול הכול” ולכן אין צורך לאמץ מתודולוגיה של “אפס תקלות”; אי אכיפת תקנות;שימוש לקוי בכלי הדיווח וחוסר מידע באשר לתקלות המתרחשות.
חוק חובת מכרזים כמעודד כשלים ותקלות
רגולטורים, עובדי רשויות, מתכננים ואף קבלנים, מותחים ביקורת קשה על חוק חובת מכרזים, שלטענתם תורם תרומה ניכרת לאיכותן הנמוכה של התשתיות הנבנות בארץ ובהן תשתיות המים והביוב. לטענתם, האיכות הנמוכה גורמת לתקלות המזהמות את הסביבה.
לטענתם, לא רק שחוק חובת מכרזים מעודד את המזמינים לקבל את ההצעה הזולה ביותר, אלא שהוא קובע, כי אין מניעה מלקבל הצעה שהמחירים בה נמוכים ממחירי השוק או שהם גרעוניים. כל זאת בטענה, לפיה לקבלן עשויים להיות שיקולים שונים במתן הצעה, למשל, סבסוד צולב של פרויקטים אחרים, רצון לחדור לפלח שוק ועוד.
גם לרשויות אין לפעמים ברירה אלא לקבל את ההצעה הזולה מהחשש שהמציע, באם יפסיד, יפנה לבית המשפט בטענה שהצעתו לגיטימית. כידוע, התדיינות בבית המשפט עלולה להמשך זמן רב וכרוכה בהוצאות לא מעטות שרשויות רבות מעדיפות להימנע מהן. במציאות כזו לוועדת המכרזים הרבה יותר פשוט לקבל את ההצעה הזולה יותר מאשר להתכתש בבית המשפט. לא רק זאת. רשויות ותאגידים רבים פשוט רוצים לחסוך בעלויות לטווח הקרוב ולכן יעדיפו את ההצעה הזולה יותר, למרות שבטווח הארוך היא יקרה הרבה יותר, שכן פרושה תכנון נחות, חומרים זולים, איכות עבודה לקויה ובמקרים רבים גם פגיעה בזכויות העובדים. כתוצאה מכך, ברחבי הארץ, מט”שים, תחנות שאיבה וצנרת באיכות נמוכה, המתקלקלים באופן קבוע וגורמים לא רק לזיהום, אלא גם להוצאות תיקון כבדות. מן הראוי לתת את הדעת לסוגיה זו.
תקנות אינן נאכפות
המשרד להגנת הסביבה אישר עוד ב-2010 את תקנות צנרת – אכיפת תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מערכת הולכת שפכים) התשע”ב – 2011 המחייבות את הרשויות לתחזק ולשדרג בעת הצורך את מערכת הולכת השפכים, להפריד בין ביוב וניקוז ולדווח על כל תקלה. אלא שהתקנות, בכתיבתן הושקע מאמץ רב, נאכפות באופן חלקי. ביעדי המשרד ל-2019 אמנם נרשם כי אכיפת התקנות היא אחד היעדים החשובים, אך, ככל הידוע, ההחלטה אינה נאכפת בנחישות המבקשת. לדעת רבים במשרד להגנת הסביבה וברשות המים, אכיפת התקנות, המחייבת תחזוקה יעילה של מערכות הטיפול וההולכה של השפכים והקולחים, הייתה מאלצת את הרשויות לתחזק את המערכות בצורה יעילה הרבה יותר, שהיתה מקטינה במידה ניכרת את מספר התקלות ומונעת מקרים רבים של זיהום.
המעקב אחר דיווחי הזיהום לוקה בחסר
המשרד להגנת הסביבה מתחזק מוקד סביבה אליו מגיעות תלונות בדבר אירועים בתחום הסביבה, ביניהם זיהום נחלים. כאשר אזרח, פקח רט”ג, או פקח מטעם רשות הניקוז מתקשר למוקד, התלונה מועברת לגורם המקצועי במשרד, שמעביר אותה לגורם האחראי לתקלה – עירייה, תאגיד ועוד. אלא שתיעוד התלונות, שמטרתו לעקוב אחר הטיפול בתלונות, תוך ניסיון לגבש תמונה כוללת של הזיהומים, לוקה בחסר. קובץ הנתונים שבו מתועדות התלונות, שהגיע לידי “צלול” בעקבות בקשה לחופש מידע, התברר ככזה שאינו מאפשר לקבל תמונת מצב לשימוש אופרטיבי.
כך למשל, בין אפריל 2016 ליוני 2018 דווחו למוקד 815 אירועי הזרמה לנחלים[1], רק ב-100 מהם (12%) צוין שם הנחל בו התבצעה ההזרמה. 646 דיווחים זוהו גיאוגרפית (שם הישוב ונ.צ). 169 לא זוהו גיאוגרפית. 96 אירועי זיהום התרחשו בתחום השיפוט של ישובים עירוניים, 34 בישובים ערביים ו-62 בישובים יהודיים. אירועים אלה דווחו ב-321 דיווחים למוקד, 159 דיווחים מישובים יהודיים ו-162 דיווחים מישובים ערביים. מהנתונים עולה חשד לדיווח חסר, שכן למרות שמספר הישובים היהודיים כפול ממספר הישובים הערביים ואוכלוסייתם גדולה פי חמישה[2], מספר התקלות המדווחות זהה. עובדה המערערת על אמינות הנתונים.
פילוח הישובים לפי אשכול חברתי-כלכלי מעלה, כי כל הישובים הערביים ומחצית הישובים היהודיים מדורגים באשכולות נמוכים (אשכולות 1-5), כאשר סביר להניח כי באשכולות אלה מצב תשתית הביוב ותחזוקתה לקויים באותה מידה. מכאן, שהנתונים אינם מוסרים תמונה מלאה.
באשר לזהות המדווחים, הרי שחלק גדול מהדיווחים התקבל מפקחי רט”ג, שלעיתים מדווחים על תקלה מתמשכת מספר פעמים (כמו במקרה התקלות בישוב ג’סר א-זרקה). בלא מעט מקרים הם אינם מדווחים למוקד ומטפלים בבעיה מבלי לדווח עליה. לא רק זאת, אין דיווח על הימשכות התקלה ועל סיומה. נתון שהוא חיוני, אך אינו קיים.
אי הדיווח, או הדיווח הלקוי, הוא בעייתי מאוד מאחר ומוקד הדיווח אמור לשמש ככלי עבודה למשרד להגנת הסביבה וככלי המשקף את הבעיה. ברגע שהדיווחים חסרים מתקבלת תמונה מעוותת גם כלפי הנהלת המשרד, השר והמנכ”ל, המסתמכים על נתונים אלה.
ועדת החריגים - הגיע העת לסגירתה
הכדאיות למשק משדרוג הקולחים מרמת טיפול שניונית לשלישונית אינה מוטלת בספק. עוד ב-2001 קבעה העבודה “עלויות שדרוג הקולחים מאיכות 20/30 לאיכויות הנדרשות עפ”י התקנים המוצעים להשקיה ללא מגבלות לסילוק קולחים”, בהזמנת המשרד להגנת הסביבה, כי: “קיימת כדאיות רבה לשמירת האופציה לנצל את הקולחים להשקיה, תוך המרתם בהקצבת המים השפירים של החקלאים וצמצום קצב זיהום והמלחת הקרקע ומי התהום”. כמעט 20 שנה אחר אחר-כך, נראה שהדברים לא הופנמו.
מנתוני הסקר הארצי לקולחים של רשות המים מנובמבר 2016 (איסוף וטיפול בשפכים וניצול קלחים – סקר ארצי 2014) עולה, כי כמות השפכים הכללית בישראל (ביתי, תעשייתי ורפתות) עומד על כ-513 מיליון מ”ק. כ-93.5% (479 מיליון מ”ק) מטופלים ומושבים להשקיה חקלאית ומהווים כ-30% מכמות המים המשמשים להשקיה. כ-120 מיליון מ”ק (27%) מיוצרים על-ידי השפד”ן, 70 מיליון מ”ק (16%) על ידי חברת “מקורות” ו-255 מיליון מ”ק בשנה על ידי יצרני קולחים פרטיים. כ-90% מהשפכים מטופלים במט”שים גדולים (90) והיתרה במט”שים המוגדרים כקטנים. עד כאן נתונים מרשימים מאוד. אלא שבשאלת איכות הקולחים הנתונים מעודדים הרבה פחות. מדו”ח עמידת מט”שים גדולים בישראל בשנת 2017 בתקנות הקולחים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות עולה, כי רק ב-36 מהמט”שים הגדולים הותקנו מערכות בהתאם לתקנות. ב-54 מט”שים לא הותקנו מערכות המאפשרות עמידה בתקנות. מתוך המט”שים בהם הותקנו מערכות, רק 24 מצליחים לטפל בקולחים באיכות נדרשת, כאשר רק 15 מהם מספקים קולחים המאושרים להשקיה בלתי מוגבלת. עם זאת, מאחר והשפד”ן, שהוא מתקן גדול, כלול בין 15 המט”שים הגדולים, שיעור הקולחים המאושרים להשקיה בלתי מוגבלת עומד 53%.
איכות נמוכה של קולחים גורמת לסיכון החקלאים, לפגיעה ביבולים ולאי-שימוש בהם לצרכי חקלאות בשל התנגדות משרד הבריאות. קולחים שלא נעשה בהם שימוש מוזרמים בסופו של דבר לנחלים ולים.
לא רק זאת. כאשר קולחים ברמת טיהור נמוכה מגיעים למאגר, הם “מקלקלים” את איכות הטיהור. כלומר, אם המאגר מקבל קולחים ברמה שלישונית ממקור אחד וקולחים ברמה שניונית ממקור שני, המאגר כולו הופך לשניוני. כתוצאה מכך, משאבים רבים שהושקעו בטיפול יורדים לטמיון.
החובה לטפל בקולחים לרמה שלישונית נקבעה בתקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים), התש”ע-2010 (תקנות ועדת ענבר) התקנות מחייבות רשויות מקומיות (יצרני שפכים) ותאגידי מים (מפעילי מט”שים) לטפל בשפכים לאיכות גבוהה – שתמנע זיהום מקורות מים או לפגיעה בבריאות הציבור או למפגע סביבתי, או לפגיעה בקרקע או בגידולים חקלאיים. התקנות גם קובעות לוחות זמנים לשידרוג. כאמור, כל המט”שים היו אמורים לעמוד באיכויות הנדרשות עד 2015, כאשר חלקם היו אמורים לעמוד בדרישות קודם לכן (2012-2014).
אלא, שהתקנות בעצמן יצרו מעקף המחבל ברעיון השדרוג. תקנה 5א לתקנות איכות מי קולחין קובעת, שמט”ש ששדרוגו לא הושלם במועד שנקבע, נדרש לקבל היתר מוועדת החריגים לעניין תקני איכות מי קולחים, שתפקידה לדון בבקשות מט”שים הקשורות לשינוי ערכי איכות הקולחים התקניים במוצא המט”ש ושינויים הקשורים לתוכנית הניטור התקנית של הקולחים. כלומר, פתח מילוט מרהיב לכל מי שמבקש לחמוק מהשדרוג.
הוועדה שמספקת את ההקלות פועלת ברשות המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, וחברים בה ממונה סביבה, ממונה בריאות ונציג מנהל רשות המים. לישיבותיה מוזמן כמשקיף (ללא זכות הצבעה) גם נציג מנכ”ל משרד החקלאות. ראשות הוועדה מתחלפת ברוטציה שנתית בין משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. החל משנת 2011 הוועדה מקיימת ישיבות סדורות אחת לחודשיים.
ואכן, בדיקה של דו”חות פעילות וועדת החריגים מעלה, כי בין 2011-2018 הגישו 42 מט”שים עירוניים גדולים[3] בקשות להיתר. בין 2011-2017 הגישו 38 מט”שים בקשות להיתר. מתוך 42 המט”שים, ארבעה מט”שים הם בעלי היתר ל-2020-2022, ששה מט”שים הם בעלי היתר ל-2019 (חלקם כבר פג); 18 מט”שים הם בעלי היתר שלא בתוקף. בקשתם של 14 מט”שים נדחתה ע”י הוועדה. סטטוס הבקשות מוצג בנספח 2.
מתוך 38 המט”שים, שלושה מט”שים הם בעלי היתר ל-2020-2022; 21 מט”שים הם בעלי היתר שלא בתוקף. בקשתם של 14 מט”שים נדחתה ע”י הוועדה. סטטוס הבקשות מוצג בנספח 3.
המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות פרסמו בנובמבר 2018 דו”ח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017[4], ממנו עולה, כי 54 מתוך 90 המט”שים הגדולים לא השלימו את השדרוג במועד שנקבע להם, וכי רק 29 מהם פנו לוועדת החריגים לבקש היתר. (נספח 4).
התמונה המתבררת היא, שתהליך שידרוג המט”שים מתנהל לאיטו (רק ארבעה מט”שים גדולים נוספו לרשימת המט”שים בין 2017 ל-2018, פחות מהממוצע לשנים 2011-2017 ו-2011-2018), ללא לוחות זמנים מחייבים לסיום השידרוג. מט”ש בית שמש, שהיה אמור לעמוד בתקנות בינואר 2013, הגיש שבע בקשות בין 2011 ל-2018. מט”ש אשדוד שהיה אמור לעמוד בתקנות בינואר 2012, הגיש שש בקשות. מט”ש חיפה ומט”ש שורק שהיו אמורים לעמוד בתקנות בינואר 2013 הגישו חמש בקשות כל אחד.
בנוסף, דו”ח משרד להגנ”ס ומשרד הבריאות מעלה כי מתוך 36 המט”שים בהם קיים טיפול שלישוני, ששה מט”שים הגישו בקשה להיתר (נספח 5), שניים מתוכם מסיבות שאינן תחזוקתיות/תפעוליות: מט”ש קולחי השרון (שלישוני) ביקש הקלה ב-12/2016 עקב ספיקות הגבוהות ב-30% מספיקת התכן, מצב שהביא להגלשת קולחים באיכות נמוכה לנחל פולג, בשל היעדר ביקוש. הבקשה נדחתה.
מט”ש ברנר (עמב”ר) ביקש הקלה ב-12/2016 עקב בעיית חיטוי מתמשכת (5 שנים!). בוועדת החריגים התעוררה מחלוקת מקצועית באשר להתאמת טכנולוגיית החיטוי לאיכות השפכים. הוחלט על דיון בוועדה המקצועית לביוב על מתווה שידרוג מערך החיטוי. הבקשה התקבלה בניגוד לעמדת משרד הבריאות.
בנוסף, עוד שלושה מט”שים הגישו בקשות למרות שהם עומדים בדרישות:
- מט”ש כפ”ס התבקש ביולי 2017 על-ידי רשות המים לקלוט כ-7,000 מ”ק ליום, עודפים באיכות ירודה ממט”ש דרום שרון מזרחי (תוספת של עד 25% לספיקה היומית) במטרה לצמצם את זיהום הירקון. הבקשה גרמה לירידה באיכות הקולחים המיוצרים במט”ש, שממילא מוזרמים לירקון.
- מט”ש דימונה: מפיק כ-7,000 מק”י קולחים, מהם כ-2,000 מק”י קולחים שלישוניים והשאר שניוניים ועומד חלקית בתקנות.
- מט”ש באר-שבע: הגיש ב-2013 בקשה לטפל ב-70% מהקולחים לרמה שלישונית באמצעות צד שלישי (חברת קולחי הנגב) ולקבל הקלה עד ליולי 2015 לגבי 30% הנותרים, שיטופלו גם כן ע”י חברת קולחי הנגב בבוא הזמן, וזאת בכדי לאפשר לצרכני קולחים שניוניים להיערך לשינוי. בקשה זו נתמכה ע”י רשות המים. הוועדה דחתה את הבקשה מנימוק של אחריות המט”ש לטיפול. מאז 2013 לא הוגשה בקשה נוספת. אולם בפועל המט”ש מפיק קולחים שניוניים וחברת “קולחי הנגב” מבצעת את הטיפול לרמה שלישונית.
אין ספק, שוועדת החריגים פועלת בדרך לא סבירה. חוסר יכולתה לבצע אכיפה ולהטיל סנקציות גורמים לכך שלמעלה ממחצית מהמט”שים טרם שודרגו, וכי 42% מהמט”שים המוגדרים “שלישוניים” אינם עומדים בפועל בתקנות הקולחים. מצב בלתי מתקבל על הדעת, הגורם לזיהום מקורות מים, לפגיעה בבריאות הציבור, לפגיעה בקרקע, לפגיעה בגידולים חקלאיים ולפגיעה קשה בנחלים. אותן סיבות בדיוק שהביאו לתיקון תקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים), התש”ע-2010.
הוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל – חשש לניגוד עניינים
סעיף 20 י”א לחוק המים התשי”ט 1959 קובע:
20יא. (א) שוכנע מנהל הרשות הממשלתית, לאחר התייעצות עם מי ששר הבריאות הסמיכו לכך, באחת מאלה:
(1) כי פעולה מסויימת נועדה לטיוב המים, לשיפור איכותם, לחיטוים, למיהולם, למניעת סכנה לציבור וכיוצא באלה, או להולכת חמרים במים לצורך שאישר מראש מנהל הרשות הממשלתית;
(2) כי נסיבות הענין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר סילוק שפכים למקור מים מסויים לתקופה קצובה שתפורש;
(ב) בצו הרשאה רשאי מנהל הרשות הממשלתית לקבוע תנאים, סייגים ומגבלות, בין בעת נתינתו ובין במועד מאוחר יותר, ומשעשה כן יהיה מי שניתן לו צו ההרשאה חייב לפעול בהתאם לתנאי הצו, וסייגיו ולמגבלותיו.
(ג) צו הרשאה לענין סעיף קטן (א)(2) יהיה צו אישי ומנומק ויעמוד בתקפו שנה אחת, אולם רשאי מנהל הרשות הממשלתית להאריכו מפעם לפעם, מסיבות שיפורטו.
(ד) מנהל הרשות הממשלתית, לאחר התייעצות עם מי ששר הבריאות הסמיכו לכך, רשאי לבטל את צו ההרשאה, או לשנות את תנאיו, סייגיו ומגבלותיו, אם השתנו נסיבות הענין, או אם מצא כי טובת הציבור מחייבת זאת, או נוכח כי הופר הצו או הופרו תנאיו, סייגיו או מגבלותיו.
(ה) מנהל הרשות הממשלתית ימסור לועדת הכלכלה של הכנסת דין-וחשבון על צווי הרשאה שנתן, במועדים שתקבע ועדת הכלכלה, ולפחות פעם אחת בשנה.
(ו) רשימת צווי ההרשאה שנתן מנהל הרשות הממשלתית תהיה פתוחה לעיון הציבור ללא תשלום.
מטרת צו ההרשאה היא למנוע או למזער את זיהום מקורות המים, באמצעות קביעת תנאים להזרמה ומתן הוראות למזרימים, המחייבות פיקוח ובקרה על קיומם. בנוסף, צו ההרשאה מאפשר לוועדה לקבוע לוחות זמנים לשדרוג, לקבוע את איכות ההזרמה לנחל ולקבוע לוחות זמנים להפסקת ההזרמה. ואולי חשוב מכל, הצו מגן על המזרימים מפני תביעה משפטית.
למרות שהחוק קובע שמדובר בוועדה מייעצת בלבד, שלה חובת התייעצות עם משרד הבריאות בלבד, הוועדה מזמינה לדיוניה גם נציגים מהמשרד להגנת הסביבה ורט”ג וכן גם נציגי רשויות נחל וניקוז, תאגידי מים וביוב, איגודי ערים ויחידות סביבתיות. נציגת “צלול” משמשת כמשקיפה ללא זכות הצבעה. המשרד להגנת הסביבה מרכז את עבודת הוועדה ומגבש את תוכן הצו. לוועדה אין מנגנון של בקרה ואכיפה.
אל הוועדה מגיעות בקשות של מט”שים המבקשים להזרים שפכים וקולחים בשל סיבות שונות: קיבולת נמוכה, תיקון תקלות ועבודות תחזוקה בצנרת ובתחנות שאיבה, מליחות גבוהה ועוד. באם הוועדה שוכנעה כי מתן צו ההרשאה מוצדק, היא ממליצה למנהל רשות המים על התנאים, הסייגים והמגבלות אשר יש לכלול בגוף צו ההרשאה.
במהלך 2017 אישרה הוועדה 51 צווי הרשאה להזרמה לנחל בנוהל רגיל וסירבה לשתי בקשות. בנוהל חירום אישרה הוועדה 22 בקשות וסירבה לשמונה בקשות. חשוב לציין, שההזרמות היו מתבצעות גם ללא הצו, שכל תכליתו להגן על המזרימים מפני תביעות. יחד עם זאת אסור לשכוח שהצו מאפשר לרשות להכתיב תנאים להזרמה כמו למשל, מיקום, שעות, דרישה לשיפור איכות (תוספת חמצניות הכלרה ועוד) בהנחה שלפחות חלק מהמזרימים עומדים בהוראות הצו, הרי שיש בכך יתרון.
למנהל סמכות לדחות את המלצת הוועדה
מאחר ומדובר בוועדה מייעצת למנהל רשות המים, לא אחת קורה שחברי הוועדה מחליטים שלא לאשר צו, ואילו מנהל הרשות, בהתאם לסמכות שמעניק לו החוק, הופך את ההחלטה ומחליט אחרת. כך קרה בשורה של מקרים מהעת האחרונה: מט”ש תימורים, מט”ש דרום שרון מזרחי והבולט מכולם השפד”ן.
הנהלת השפד”ן ביקשה צו להזרמת קולחים ברמה שניונית לנחל שורק, בטענה שמשטחי ההחדרה בחולות יבנה מלאים ולכן אין מנוס מהזרמה לנחל. במקביל, וכדי לפתור את הבעיה, קידמה הנהלת השפד”ן תוכנית להקמת מפעל תעשייתי לטיפול בקולחים, שאף אושר במועצת רשות המים. אלא, שבטענה לחוסר כדאיות כלכלית של המפעל, עצר מנהל הרשות את תוכנית השפד”ן. באותה עת ממש התבקש אותו מנהל הרשות לאשר את הצו להזרמת הקולחים לנחל שורק שגרמו לסגירת חופי רחצה ולזעם ציבורי רב. הוועדה לא המליצה לקבל את הבקשה להזרמה, ואילו מנהל הרשות אישר אותה.
חשוב לציין, שהדיונים בוועדה מתנהלים ברצינות ובמקצועיות רבה. יחד עם זאת, מעל לכל מרחפת סמכותו של מנהל הרשות להפוך את המלצותיה. עובדה שהיא כר פורה לתסכול בקרב חבריה, שלא אחת חשים שדעתם המקצועית מושמעת אך אינה משפיעה.
לא רק זאת. בניגוד לוועדה למתן היתרי הזרמה לים, לוועדה למתן צווי הרשאה אין זרוע הבודקת את יישום הצו. כלומר, קיימים מקרים לא מעטים שבהם מקבלי הצו אינם עומדים בהוראותיו אך למרות זאת זוכים להגנה. מקרה בולט היה מט”ש דרום שרון מזרחי שזכה פעם אחר פעם להגנת הוועדה, למרות שלא עמד בהנחיותיה לשפר את איכות הקולחים באמצעות התקנת חמצניות ואמצעים נוספים. פתרון נמצא רק בעקבות התערבות ישירה של מנהל רשות המים.
בעיה בולטת נוספת נעוצה בעובדה, שאין שום סנקציה כנגד מט”שים ומאגרים שאינם טורחים לבקש צו הרשאה מהוועדה. כלומר, הגעה לוועדה הוא בפועל מהלך וולונטרי לחלוטין. מצב שהוא אבסורדי לכל הדעות.
המשל של מט”ש תימורים
מט”ש תימורים, שהזרים במהלך ינואר 2019 שפכים וקולחים לנחל לכיש, יכול לשמש כמשל לבעיה כולה.
המט”ש מטפל בשפכי קריית-מלאכי ובשפכי יישובי המועצה האזורית באר-טוביה, לאיכות טיפול שניונית (20 מג”ל צח”ב ו-30 מג”ל מוצקים מרחפים), כפי שנדרש בעבר בתקנות בריאות העם (התשנ”ב-1992) שהיו בתוקף בעת הקמתו[5]אלא, שעם השנים גדלה כמות השפכים שהגיעו למט”ש ובמקביל הגיעו אליו תמלחות ממשחטות שפעלו באזור. התוצאה הייתה ירידה באיכות הטיפול ועליה במליחות, כמוצג בטבלה 1 ובטבלה 2.
טבלה 1: איכות קולחים 2016[6]
טבלה 2: ריכוז כלוריד ונתרן בקולחים 2013-2016 (ממוצע, מג”ל)
שנה | ריכוז כלוריד | ריכוז נתרן |
2013 | 366 | 237 |
2014 | 406 | 276 |
2015 | 687 | — |
2016 | 1012 | 592 |
בעקבות המליחות הגבוהה אסר משרד הבריאות עוד ב-2013[7] להשקות בקולחי המאגר, הקולטים את קולחי המט”ש. ב-2014 החל תהליך משפטי נגד מושב תימורים בגין השקית מטע זיתים בקולחים ללא אישור והיתר השקיה[8]. אולם ב-2015, למרות ההרעה הנמשכת במליחות הקולחים, התיר משרד הבריאות השקיה בקולחי המאגר[9], על אף התנגדות משרד החקלאותבוועדת החריגים.
במהלך ינואר 2019 התעורר חשש להתמוטטות קירות המאגר בשל תחזוקה לקויה ובשל העומס הרב (מפעילי מאגרים אמורים לדווח לרשות המים עם מצב המאגר). בעקבות חשש זה הוזרמו קולחים ברמת טיפול נמוכה מאוד לנחל לכיש וגרמו לזיהומו. הזרמת הקולחים עוררה קול זעקה בקרב תושבי אשדוד, שהשקיעה מאמצים רבים בשיקום הנחל. תאגיד תמר (המטפל במט”ש) והמועצה האזורית באר טוביה הגיעו לוועדה למתן צווי הרשאה וביקשו צו שיגן עליהם מפני תביעה.
מנהל רשות המים, שהיה ער לבעייתיות הרבה, החליט להעניק צו למושב תימורים ולא למט”ש, כחלק מההבנה כי איכות הקולחים הגרועה במט”ש ובמאגרים נגרמה עקב הזנחה ארוכת שנים ואי נקיטת בפעולות על מנת למנוע או לצמצם את המפגעים, אך גם בשל מחסור בקיבולת איגום, שבאחריות רשות המים. תאגיד מי קריית גת קיבל צו הרשאה מאחר ואיכות הקולחים שלו טובה יותר- איכות שלישונית.
בתגובה לצו, פנתה עיריית אשדוד לבית הדין למים, שביקש דיון חוזר בהחלטה וזאת לאחר שהתברר שמשרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה התנגדו לצו. (זה המקום לציין, שתאגיד יובלים של העיר אשדוד הזרים כל החורף קולחים ברמה שניונית לנחל שורק), אלא שלמרות ההתנגדות, הצו ניתן.
פרשת תימורים חושפת כשל מתגלגל שראשיתו בהנהלת המט”ש, שכפי הנראה לא מנעה את כניסת התמלחות ואפשרה למפעלים באזור להזרים אותן. שותפים לכשל זה, לכאורה, גם בעלי המאגר שגם הם לא התריעו בזמן על העלייה במליחות. רשות המים גם היא שותפה לכשל בכך שלא בדקה את מצב המאגרים ולא סיפקה פתרונות לאיגום.
התוצאה מהכשל המתגלגל היא זיהום נחל לכיש, בשיקומו הושקעו מאמצים וסכומי כסף רבים וסגירת חופי אשדוד לרחצה במשך למשך למעלה מחודש. את כל הנזק הזה ניתן היה למנוע באם המט”ש היה משודרג בזמן, הזרמת התמלחות הייתה נמנעת, קירות המאגר היו מטופלים בזמן ורשות המים היתה דואגת בזמן לנפח איגום. פעולות שניתן היה לבצע באמצעות פקיחת עין ואכיפה יעילה.
היטל הזרמה, מכשיר כלכלי שאינו מיושם בנחלים
הבדל משמעותי נוסף בין הוועדה למתן צווי הרשאה לבין הוועדה למתן היתרי הזרמה לים הוא בסוגיית היטל ההזרמה. בעוד שעל-מי שמזרים לים ביוב, קולחים, תמלחות ושאר מזהמים, מוטל היטל הזרמה המחושב על-פי הכמות המוזרמת וסוג החומרים המוזרמים, מי שמזרים מזהמים לנחלים פטור מתשלום היטל. זאת למרות שלזיהום השפעה עצומה על הנחלים הסובלים ממיעוט מים, ולמרות שבסופו של דבר הזיהום מגיע לים. בשאר המדינות בהן מקובל היטל: אוסטרליה, הולנד, דנמרק, גרמניה, אנגליה, ארה”ב ואחרות, אין הבחנה בין היטל הזרמה לים לבין היטל הזרמה לנחלים, והתשלום נגבה עבור כל הזרמה למים עיליים – Surface water.
חשוב להדגיש, כי למרות שידוע, שהצוות המקצועי במשרד להגנת הסביבה וברשות המים סבור שיש להטיל היטל גם על מי שמזרים מזהמים לנחלים, ההיטל אינו מקודם. הסיבה לכך היא התנגדות הדרג הפוליטי החושש מהתנגדות רשויות מקומיות ומפעלים, בטענה שהוא יגרום לעליה ביוקר המחיה. טענה המשוללת היגיון סביבתי, סותרת את עיקרון “המזהם משלם” וגם לא בטוח שהיא נכונה, שכן כמו שהציבור התרגל להיטל ההזרמה לים, אין סיבה שלא יתרגל בסופו של דבר להיטל הזרמה לנחלים.
הנחל הוא סביבה השונה מהים והוא רגיש הרבה יותר לזיהומים, למשך ההזרמה, למיקומה באגן הניקוז, עונת השנה בה מתרחשת ההזרמה, תדירות ההזרמה ועוד. מכאן, שראוי היה לערוך מחקר מעמיק הבודק את תגובת המערכת לכמויות משתנות של מזהמים ולפיה לכמת את גובה התשלום. אלא, שעד שמחקר חשוב וחיוני כזה יבוצע, אין ברירה אלא להסתמך על עקרונות היטל ההזרמה לים, המבטאים את כמות הזיהום ואת סוגיו השונים, על פי טבלה קבועה מראש.
היטל ההזרמה לים נקבע על סמך עבודה כלכלית (הכלכלן גדי רוזנטל) שבחנה שיטות שונות של הטלת היטלים בעולם. בסופו של דבר הוחלט לבחור במודל האוסטרלי, תוך ביצוע התאמות מקומיות. כאמור, מאחר וגם באוסטרליה שיטת החישוב אינה ספציפית לים, אלא מוטלת על הזרמה למים עיליים, ניתן להשתמש בה גם כאן.
ההיגיון שעמד מאחורי ההיטל הוא תשלום בעבור עומס של גורמים בעייתיים לאקולוגיה הימית המוזרמים לים. גובה ההיטל נקבע באמצעות חישוב כמות הזיהום במכפלת הריכוזים הממוצעים. בנוסף, הכמות המתקבלת מוכפלת במקדם בהתאם לרגישות הסביבה הקולטת (1 ים תיכון, 1.5 מפרץ חיפה, 2 לים המלח ו-3 לים סוף). במקרה של מתן היתר לחירום להזרמה לים של שפכים לא מטופלים בעקבות תיקון או עבודה זמנית, נקבעו כללי חישוב לפי משך ההזרמה. ככל שההזרמה קצרה יותר, גם התשלום נמוך יותר.
כספי ההיטל מועברים לקרן למניעת זיהום ים ומשמשים לרכישת ציוד ואמצעי לחימה בזיהום ים, פעולות הדרכה, פעולות פיקוח ואכיפה והעסקת מומחים. עבודה של “צלול” “היטל הזרמה לים – כסף קטן”, אמנם קבעה שההיטל נמוך מדי וקיים חשש שהוא יתקבל בסופו של דבר באדישות. יחד עם זאת אין ספק שמדובר בכלי המבטא את הצורך לפצות את הכלל על השימוש שנעשה בנכסיו.
את ההיטל יש לחשב על-פי ספיקת השפכים, איכותם (על פי המודל של הועדה למתן היתרי הזרמה לים) והרווח הנוצר למזהמים מאי-הטיפול בהם. מכאן, שעל שפכים גולמיים יש להטיל היטל הגבוה בהרבה מהיטל המוטל על קולחים ברמה שלישונית המוזרמים לנחל. על תמלחות וקולחים במליחות גבוהה, שעל הזרמתן לים מוטל היטל נמוך, יש להטיל היטל גבוה בשל הנזק שהן גורמות לנחלים.
מאחר ובתחום הקולחים קיימת מורכבות הנובעת מהעובדה שהעיר מעבירה את הקולחים למט”ש והמט”ש מעביר את הקולחים למאגרים שלעיתים מקושרים זה לזה, יש צורך ביצירת נוסחה הלוקחת בחשבון נתונים אלה. מטלה שניתן להתגבר עליה בקלות.
מזרימים קבועים
המזרים | לנחל | סוג השפכים |
ירושלים/תאגיד הגיחון | קדרון | גולמי |
ירושלים/תאגיד הגיחון | שורק | שניוני/שלישוני |
תנובה | חרוד | תמלחת |
ברכות פורלים | דן | פלט ברכות |
ברכות דגים | חרוד, ירדן דרומי, נעמן ותנינים | פלט ברכות |
מפעלי נייר חדרה | חדרה | תמלחת, בורון, עומס אורגני גבוה |
שפד”ן | נחל שורק | |
מט”ש דרום שרון, רמת השרון, כפר סבא, רמת השרון | ירקון | שניוני שלישוני |
מט”ש יד חנה | אלכסנדר | גולמי |
מזרימים אקראיים
לצורך קבלת אומדן, נניח שנפח הזרמה אקראית ממוצעת הוא 100 מ”ק לשעה. ההיטל צריך להיות כפולה של הכמות המוזרמת כפול התעריף הגבוה ביותר. בהתאם, יש להגדיל את הסכום ככל שמשך ההזרמה האקראית מתארך. בטווח הארוך, מוצע להקים מערך ניטור על מזהמים אקראיים ותקלות. מידע אמין לגבי איכות וכמויות ההזרמות האקראיות יוכל לשמש כבסיס למנגנון היטל על הזרמות אלו. על מזרימים שלא קיבלו צו הרשאה או שלא ביקשו צו יש להטיל היטל כפול ומשולש.
היטל על מזרימים אקראיים
משך ההזרמה | שקל |
עד 24 שעות | 10,000 |
מעל 24 שעות ועד 72 שעות | 25,000 |
עד 96 שעות | 75,000 |
כל יום נוסף | 10,000 שקל |
מה לטווח הארוך?
בהנחה שבעקבות העלייה בדרישות הבריאות וגילוי מזהמים חדשים (הורמונים, חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ועוד) ובהנחה שימצאו חומרים שיש להם השפעה רבה על נחלים אך אינם כלולים בתוספת לתקנות מניעת זיהום ים, יהיה צורך לשנות את שיטת החישוב ולהוסיף אותם לרשימה.
אין מאגרים, יש הזרמות
אחת הסיבות המרכזיות לזיהום נחלי הארץ היא מחסור במאגרי הקולחים, תוצאה של החלטת משרד האוצר ורשות המים להקים מאגרים מרחביים בלבד על ידי התאגדויות מרחביות, שעצרה הקמת מאגרי קולחים במשך כחמש שנים, זאת למרות הגידול באוכלוסייה (כ-1.8% בשנה), שהביא לגידול בכמות הביוב המיוצר.
אבל זה לא הכל. בשל העובדה שמחצית מהקולחים הם ברמה שניונית בלבד, תוצאת אי-אכיפת תקנות הקולחים על ידי המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, נוצר מצב לפיו עודפי הקולחים המוזרמים לנחלים הם ברמת טיפול נמוכה, עובדה שגרמה לזיהום הנחלים, זיהום החופים ולסגירת חופים לרחצה.
על פי נתונים שהציגה רשות המים, בין 2019-2020 יוקמו שמונה מאגרים חדשים: בלהב, גת, עין החורש, רמת מנשה, מעברות, רמת השרון, וניצנים בנפח איגום כולל של 20 מלמ”ק. בתכנון נמצאים מאגרים נוספים ביסודות, פלמחים, עין גדי, חולית, נען, אייל, מבואות ירושלים, הבונים ובית ניר, בנפח של 19 מלמ”ק נוספים. יש לקוות שמאגרים אלה אכן יצאו לפועל, שכן עד היום נתקל רעיון המאגרים המרחביים בלא מעט התנגדות מצד שותפי ההתאגדות, שלא תמיד ראו עין בעין את המהלך שנכפה עליהם.
אתגר נוסף הניצב בפני רשות המים הוא לפעול לשיפור הקישוריות בין המאגרים השונים, שתאפשר לנייד קולחים ממקום למקום – ממאגר מלא למאגר שנותרה בו יכולת אגירה.
באם יתברר שרעיון הספקים האזוריים אינו עולה יפה, מוטלת על רשות המים לבחון אותו מחדש ולמנוע בכך את המשך זיהום נחלי הארץ.
המלצת צלול להפסקת הכשל
“צלול” קוראת למשרד האוצר, לרשות המים ולמשרד להגנת הסביבה, לנקוט בשורה של אמצעים מבניים, כלכליים ורגולטוריים, שיביאו להפסקת הכשל המתמשך הגורם לזיהום נחלי הארץ. יישום האמצעים ישפר את איכות הקולחים, יקטין את מספר התקלות במערכות הולכת השפכים והקולחים ויקטין את כמות השפכים והקולחים המוזרמת לנחלים. שילוב בין הקטנת הכמות הזורמת ושיפור האיכות הוא משמעותי ביותר בדרך לשיקום כולל של נחלי הארץ ולמניעת הפגיעה בבריאות הציבור והסביבה. הפסקת הזיהום תאפשר להשיב מים לנחלים ולהפוך אותם למוקדי נופש וספורט, שחשיבותם עצומה במדינה קטנה, צפופה וחמה.
להפוך את אגף מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה ליחידה ארצית להגנת המים והנחלים
יחידה ארצית בעל אמצעים וסמכויות, תרכז תחתיה את כל הטיפול בנושא הנחלים, תפקח על מזרימי השפכים והקולחים ותתרום תרומה משמעותית לשיפור איכותם ולמניעת הזרמתם לנחלים. לעמותת צלול ידוע, כי גם במשרד להגנת הסביבה יהיו מתנגדים לרעיון, בעיקר בקרב מי שסבורים שאין לפצל המשרד ליחידות, וכי גם הקמת היחידה הארצית באה בתגובה לחתימה על אמנת ברצלונה.
עד להקמת היחידה, יש לפעול לתוספת מידית של פקחי נחלים הכפופים לאגף ולא למחוזות, ולדאוג שהם יעשו את עבודתם, כולל אכיפת הצווים, סיורים קבועים לאורך צירי הנחלים ואכיפה על המזהמים.
סגירת ועדת החריגים
תפקידה של ועדת חריגים, המשותפת למשרד להגנת הסביבה, רשות המים, למשרד הבריאות ולמשרד החקלאות (במעמד משקיף), הוא להגן על בריאות הציבור הניזון ממזון המושקה בקולחים ולהגן על הנחלים. הוועדה הפועלת מתוקף תקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים) התש”ע-2010 מאפשרת למכונים לטיפול בשפכים (מט”שים) הקלות בתחום הטיפול בשפכים – דחיית שדרוג מטיפול שניוני לשלישוני והקלות למט”שים שלישוניים מאיכויות הטיפול שבתקנות.
אלא שלוועדה אין אמצעי בקרה ואכיפה והיא אינה מטילה סנקציות על מי שאינו עומד ביעדי השדרוג. כתוצאה מכך, שדרוג הקולחים לרמה שלישונית, המאפשרת השקיה למגוון רחב של גידולים, שהיה אמור להסתיים עד 2015, מתעכב ללא סוף, וגורם לפגיעה בבריאות הציבור, לזיהום נחלים, לזיהום מקורות המים ולזיהום הים. יש לשנות את תקנות מי הקולחים כך שיקצבו את זמן עבודת הוועדה במועד מוסכם. במקומה יש למנות ועדה שתבחן רק מקרים קיצוניים ויוצאי דופן
לאכוף את תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מערכת הולכת שפכים) התשע”ב – 2011 (תקנות צנרת) התקנות המחייבות את הרשויות לבצע פעילות תחזוקה מונעת, לשדרג לעת הצורך את המערכות להולכת שפכים, להפריד בין ביוב וניקוז ולדווח על כל תקלה, אושרו ב-2011. למרות זאת הן אינן נאכפות. יש להטיל על היחידה הארצית החדשה שתוקם את אכיפת התקנות, ולמנוע בכך את אלפי התקלות שמתרחשות בכל שנה במערכות הטיפול וההולכה. אמנם עלות הפיקוח ועלות השדרוג המערכות כרוכה בעלות גדולה, שעלולה להיות כרוכה בתוספת למחיר המים, אך אין ספק שמדובר בהשקעה המשתלמת לטווח הארוך.
להפוך את הועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחל לוועדה סטטוטורית, בדומה לוועדה למתן היתרי הזרמה לים, ולהכפיפה ליחידה הארצית להגנת המים והנחלים
הועדה למתן צווי הרשאה מוגדרת כוועדה מייעצת למנהל רשות המים, הרשאי לקבל את מסקנותיה או לדחותן. מצב זה גורם לא אחת לחשש ל“ניגוד עניינים” הנובע מהיות רשות המים גוף מאשר ומממן של פרויקטים לטיפול בשפכים. בנוסף, לרשות הוועדה לא עומדים אמצעי אכיפה או אמצעים לעקוב אחר יישום החלטותיה. הכפפת הועדה ליחידה הארצית החדשה תמנע את “ניגוד העניינים” ותאפשר מעקב על מקבלי הצווים ואכיפה במקרה הצורך.
לשנות את חוק המים כך שיאפשר הטלת היטל הזרמה על כל מי שמזרים זיהום לנחלים, בדומה להיטל ההזרמה המוטל על מזרימי מזהמים לים
אחד האמצעים החשובים לצמצום הזרמות לים ושיפור איכות ההזרמות הוא היטל הזרמה לים, המוטל מ-2011, אך אינו מוטל על מזרימי זיהום לנחלים. להיטל שתי מטרות: השתת עלויות חיצוניות הנובעות מפגיעה הנגרמת לים ומתן תמריץ לפעול לשיפור מתמיד באיכות ההזרמה לים ולצמצום עומס הזיהום עד כדי הפסקתו.
יש לשנות את חוק המים, כך שיחייב הטלת היטל גבוה ומשמעותי שיגרום למזהמים להעדיף לשדרג את רמת הטיפול בשפכים על-פני תשלום. את ההיטל יש להטיל על מי שמזרים שפכים וקולחים בהיתר, והיטל כפול ומשולש על מי שמזרים ללא היתר. שונות נוספת בגובה ההיטל צריכה להיות על איכות הטיפול. כלומר, על מזרימי קולחים באיכות שניונית יש להטיל היטל גבוה יותר מאשר על מזרימים באיכות שלישונית. על ההפרש לבטא את החיסכון שנובע מאי שדרוג הטיפול. את תקבולי ההיטל יש להעביר לקרן מיוחדת לטיפול בנחלים (בדומה לקרן למניעת זיהום ים) שתוקם למטרה זו. כספי הקרן יוקדשו לשיקום נחלים, למימון מערכות הולכה וטיפול ברשויות. חלשות, לאכיפה ולחינוך.
לאשר את תקנות המדגה, להפסקת הזרמת פלט ברכות הדגים לנחלים
ברכות הדגים הן מגורמי הזיהום המשמעותיים של הנחלים, בעיקר נחלי המזרח (חרוד והירדן הדרומי), נחל נעמן ונחל תנינים. הברכות שואבות מים מהנחלים ומשיבות להם פלט מזוהם בתרופות ובהפרשות דגים, הגורמים לנזק לנחלים ולפגיעה בחי ובצומח שבהם. התקנות שנכתבו (בעקבות דרישה של עמותת צלול), מחייבות לטפל בפלט ולהזרימו לנחלים במשך שלושה חודשים בלבד בשנה, בעונת החורף (כיום אין הגבלה על משך ההזרמה). משרד האוצר ומשרד החקלאות הסכימו למתווה למימון הרפורמה (70% המדינה ו-30% המגדלים). מה שעיכב את יישום הרפורמה הוא העיכוב בכתיבת נוסח התקנות שבאחריות המשרד להגנת הסביבה. עתה, משהתקנות הושלמו, אין סיבה לאי חתימת השר עליהן ואישורן בוועדת פנים והגנת הסביבה.
לזרז את הקמתם של מאגרי קולחים החסרים ובחינה מחדש של רעיון ספק הקולחים האזורי
תוכנית משרד האוצר ורשות המים להקים אך ורק מאגרים אזוריים, בהם שותפים מספר מט”שים, גרם לעצירת הקמת המאגרים בכל רחבי הארץ במהלך העשור האחרון. השילוב בין מט”שים המטפלים בשפכים לרמה נמוכה והעדר כושר איגום במאגרים, הוא אחת הסיבות לזיהום הנחלים והים, בעיקר בתקופת החורף שבה הקולחים אינם משמשים להשקייה.
על רשות המים לזרז באופן משמעותי את הקמת המאגרים החסרים, באמצעות פתרון של כשלים סטטוטוריים ותקציביים. יחד עם זאת, באם יתברר שרעיון הספק האזורי אינו עולה יפה, יש לשקול מחדש את הרעיון ולמצוא לו חלופות.
למנות אחראי הקצאת מים לנחלים ברשות המים
הקצאת מים לנחלים נמצאת כיום באחריות אגף תפעול של רשות המים, האחראי להקצאות מים למגזר הביתי ולחקלאות. אין להתפלא, אם כן, על כך שנושא הקצאת המים לנחלים נדחק לקרן זווית. מינוי של אחראי למשימה זו תשים את השבת המים לנחלים במוקד תשומת הלב ותגרום לכך שלהקצאת המים יהיה “אבא” דואג שיפעל למען שחרור מעינות אחוזים ולמען הגדלת ההקצאה.
סיכום
אם הציבור בארץ חשב ולו לרגע, שהקמת מתקני ההתפלה, שהביאה תוספת משמעותית מים למשק, תגרום לשיפור מצבם של הנחלים, הרי שחלום זה לא התגשם. לא רק בשל הבצורת, לא רק בשל הגידול באוכלוסייה ולא רק בשל העלייה בדרישות החקלאים, אלא גם, בעקבות חוסר תשומת הלב והזנחה ממשוכת של נושא הנחלים במשרד להגנת הסביבה, ברשות המים ובאוצר, שמסרבים להבין את תפקידם של הנחלים במדינה קטנה, חמה וצפופה, שבה הטבע ומגוון המינים שבו נתונים לאיומים כל העת.
כאן נכנסת לתמונה החברה האזרחית שתפקידה לדרוש שינוי של מצב זה. לדרוש ממשרד האוצר להשקיע משאבים בשיקום נחלים ובהשבת מים, ולדרוש מהמשרד להגנת הסביבה ומהשר להגנת הסביבה לשנות את סדר העדיפות שלו: להגביר את האכיפה, למנוע את התקלות הרבות במערכות הטיפול וההולכה, לאכוף תקנות ולאשר את הרפורמה בענף המדגה, ובעיקר להקים יחידה להגנת הנחלים שתגשים את יעד הסרת של 95% ממוקדי הזיהום, כפי שקרה בים. מהלכים אלה, שאמנם דורשים השקעת משאבים הם הדרך היחידה להביא לשינוי המיוחל.
לסיום: עמותת צלול ורשות הטבע והגנים חותרות מזה שנתיים לקדם עבודה מקיפה הדנה בעתידם של הקולחים, שכמותם רק הולכת וגדלה עם השנים ואיתו החשש מפני הזרמתם לנחלים ולים. זאת על רקע הגידול באוכלוסייה, הצפוף ההולך וגדל באזור המרכז, שהוא היצרן המרכזי של הקולחים, תחזיות לגבי צמצום החקלאות והעברתה לנגב, והחשש המרחף תמיד מפני שינוי מדיניות השימוש בקולחים בעקבות שינוי תקנות הבריאות (הורמונים ושאר מזהמים שעלולים להגביל את השימוש בהם להשקיה). יש לקוות שעבודה זו אכן תצא אל הפועל ותשמש, ככלי נוסף בידי מקבלי ההחלטות שימנע את הזרמת הקולחים לנחלים.
נספחים
נספח 1: מכתב צלול למנהל רשות המים
עמותת צלול מבקשת את התערבותך האישית והמידית בטיפול בסוגיית זרימת הקולחים והשפכים בנחלים, שהגיעה בחורף 2019 לשיאים. כאשר המסקנה היא אחת – מדובר בכשל מובנה ומתמשך, שיש לשים לו קץ באופן מידי.
עמותת צלול מודעת לעובדה, שמצב הנחלים טוב בהרבה מאשר לפני עשור, אך אין ספק שלאחר השקעה מיליארדי שקלים בהקמת מכונים לטיפול בשפכים ובמערכות הולכה, הגיעה העת שתופעה מבישה ומסוכנת זו תגיע לקצה. הדברים אמורים במיוחד על רקע הגידול הצפוי בכמות השפכים בשנים הקרובות, כחלק מהגידול המתמיד באוכלוסייה (כ-2% בשנה), ועל רקע התמעטות שטחי החקלאות באזור המרכז, שרק יחריפו תופעה זו.
להזרמת הקולחים סיבות שונות, שבחלקן הגדול באחריות רשות המים:
העדר מאגרים – כידוע לך בוודאי, במהלך שבע השנים האחרונות, (בעקבות החלטת משרד האוצר ורשות המים) לא הוקמו בארץ מאגרי קולחים, זאת בשעה שכמות הקולחים הנוצרים רק עלתה. כתוצאה מכך, בכל חורף זורמים לנחלים עודפי קולחים בנפח של כ-40 מיליון מ”ק (כשליש מתקן התפלה). השנה הנפח גדול אף יותר, בשל סיבות שטרם הובהרו. כתוצאה מכך עונת הגשמים החלה עם עודף התחלתי של כ-13 מיליון מ”ק קולחים שכולם זרמו לנחלים במקום לשמש להשקיה חקלאית.
אין הפרדה בין ביוב לניקוז – בישובים רבים בארץ אין הפרדה בין מערכות הביוב למערכות הניקוז. אמנם המשרד להגנת הסביבה פרסם תקנות המחייבות הפרדה בין המערכות (תקנות צנרת), אך אי-אכיפתן, על-ידי המשרד להגנת הסביבה ורשות המים, מנציחה את המצב. אי-ההפרדה גורמת לגלישות של שפכים גולמיים מהולים במי גשם מתוך מערכות הולכת השפכים (מתאי ביוב על כבישים). מערכות אלה אינן יכולות להזרים את הספיקות הגדולות ולכן הן גולשות אל מערכות הניקוז העירוניות ומשם לנחלים ולים. כמו כן, מט”שים רבים החוששים מהצפה מזרימים באופן יזום שפכים אל הסביבה, לנחלים וים.
תקלות במט”שים ובמערכות ההולכה – במערכות הדיווח מתקבלות בכל יום הודעות על תקלות חוזרות ונשנות, בעיקר בתקופת החורף. תקלות אלה הן הוכחה לרמת בניה נמוכה, ללא יתרות מספקת וחמור מכך רמת תחזוקה ירודה של המערכות. כרגולטור, וכמי שממן חלק גדול מהמערכות (באמצעות המילת”ב), הגיע העת לדרוש רמת תכנון, ביצוע ותחזוקה טובים הרבה יותר של המערכות, שימנעו את התקלות (כ-1,000 בשנה).
אי אכיפת תקנות ועדת ענבר – הכנסת שאישרה את התקנות, קבעה תקנה 5א לתקנות איכות הקולחים, שמאפשרת לבעלי מט”שים ברחבי הארץ לדחות את הטיפול השלישוני עד ל-2015. בפועל ב-2019, ארבע שנים אחר- כך כמחצית מהמט”שים אינם עומדים ביעדי הטיפול השלישוני, בין השאר בשל מדיניות פשרנית והססנית של הוועדה. בין 2011-2017 הוגשו לוועדה 98 בקשות להקלה, כאשר רק שמונה מתוכן סורבו. ל-44 מט”שים תם תוקף ההקלה והם אינם עובדים בתקנות האיכות. רק ל-46 מט”שים הקלות בתוקף. אין מנוס מהמחשבה, שהגיע העת לקבוע תאריך מוסכם לסיום עבודת וועדת החריגים ולקבוע שממועד זה והלאה כל המט”שים צריכים לפעול לפחות ברמה שלישונית. מט”ש שלא יעמוד בכך יהיה חשוף לתביעות ולקנסות.
חוסר במעקב אחר יישום דרישות ועדת צווי ההרשאה – הוועדה המייעצת למתן צווי הרשאה לנחל מאפשרת הזרמת קולחים לנחלים מכוח סעיף 20 יא’ לחוק המים, הקובע כי הזרמת מים לנחלים, לרבות מי קולחים, מי רכז ושפכים אסורה, אלא עם כן שוכנע מנהל רשות המים, בהתייעצות עם הוועדה המייעצת כי נסיבות העניין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר הזרמה. הוועדה קובעת תנאים, הוראות מיקום להזרמה. אלא שלוועדה אין מנגנון העוקב אחר יישום הצווים והעמידה בהוראותיהם. עובדה הפוגמת במידה רבה ביעילות הצו וביישום הוראותיו. חמור מכך, בדרך כלל לא מופעלת סנקציה על מי שמזרים ללא בקשת צו – לא מצד רשות המים, לא מצד המשרד להגנת הסביבה ולא מצד משרד הבריאות. מכאן, שמי שאינו פונה לוועדה ומזרים ללא צו, אינו צריך לחשוש מפני החוק.
אין אכיפה על עבריינים – ברוב רובם של המקרים, מחוזות המשרד להגנת הסביבה, המשטרה הירוקה ורשות המים, אינם פותחים בצעדי אכיפה על העבריינים והם אינם מובאים לדין. עובדה שרק מגבירה את ההזנחה ואת חוסר המוטיבציה לתיקון תקלות, לחידוש והשקעה במערכות (ראה מקרה מט”ש ומאגרי תימורים, מט”ש עפולה ועוד). אין להתפלא אם כך, שהרשלנות והעבריינות רק גוברים עם השנים. על המשרד להגנת הסביבה להקצות משאבים לחקירה ולאכיפה, וכך גם על רשות המים, שמשום מה נמנעת מפעולות אלה, למרות שהחוק מעניק לה סמכויות בתחום זה.
אין היטל על הזרמה לנחלים – בניגוד לחובת הטלת היטל על מזרימי מזהמים לים, מזרימי קולחים לנחלים אינם מתבקשים לשלם היטל הזרמה לנחל, שיבטא את הנזק שגורם המזרים לסביבה. עובדה זו מעודדת הזרמה בלתי מוגבלת. אין ספק, כי הטלת היטל הייתה מצמצמת את המוטיבציה להזרים קולחים לנחלים במידה ניכרת.
לעמותת צלול ידוע, כי שר האוצר, ח”כ משה כחלון, התנגד להטלת ההיטל, אך נראה כי לדרישה מפורשת מצד מנהל רשות המים, יכולה להיות השפעה רבה על הדרג הפוליטי בתחום זה.
עמותת צלול בטוחה, כי אם נושא הזרמת הקולחים לנחלים יקבל את הבולטות הראויה לו במשרדי הממשלה השונים, בכוח-אדם ובתקציבים, ניתן יהיה לצמצם את הזרמות השפכים והקולחים לנחלים במידה ניכרת, כבר במהלך השנים הקרובות. לא יתכן שבכל חורף יזרמו בנחלים ולים כמויות כה גדולות של קולחים, שניתן היה למנוע את הזרמתם באמצעות כלי אכיפה המצויים במשרדי הממשלה וברשות המים, שמשום מה לא נעשה בהם שימוש. ללא הצבת יעד הפסקת הזרמה מידי, נמשיך לטבוע בזיהום בנחלים ובים עוד שנים רבות.
עמותת צלול בטוחה שאמצעים אלה יסייעו להגשים את חזון הפיכת נחלי הארץ למקור שמירה על המגוון הביולוגי, מקומות של נופש ופנאי במדינה שהיא חמה ושהשטחים הפתוחים שבה הולכים ומצטמצמים.
נספח 2- סטטוס מט”שים ע”פ דו”חות פעילות וועדת החריגים 2011-18
נספח 3- סטטוס מט”שים ע”פ דו”חות פעילות וועדת החריגים 2011-17
נספח 4
מט”שים גדולים לפי “דו”ח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017” שהגישו בקשה להיתר
נספח 5
מט”שים גדולים עם טיפול שלישוני לפי “דו”ח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017” שהגישו בקשה להיתר
נספח 6
מט”שים גדולים עם טיפול שלישוני העומדים בתקנות לפי “דו”ח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017” בתקנות הקולחים
נספח 7- מט”שים גדולים ללא טיפול שלישוני לפי “דו”ח עמידת מט”שים גדולים בתקנות הקולחים נכון ל-2017” ושלא הגישו בקשה להיתר
[1] דווח על 838 אירועים, אך 23 הם דיווחים כפולים – אותה תקלה דווחה פעמיים
[2] אוכלוסיית 62 הישובים היהודיים מנתה כ-3.1 מיליון נפש ב-2017, אוכלוסיית 34 הישובים הערביים מנתה כ-650 אלף נפש
[3] מט”ש עירוני הוא מט”ש שעיקר שפכיו הם שפכים סניטריים; מט”ש גדול הוא מט”ש המטפל ביותר מ-1,000 מק”י
[4]http://www.sviva.gov.il/subjectsenv/wastewater/municipalwastewater/treatmentplants/documents/reclamation_regulations_big_matashim_2017.pdf
[5] ב-2015 אישרה הוועדה המקצועית למים וביוב במחוז דרום תכנית שדרוג והרחבה למט”ש, כך שישרת ב-2030 את קריית מלאכי, גן יבנה ובאר טוביה. התוכנית פורסמה למתן תוקף באוקטובר 2017. בדצמבר 2018, פורסם מכרז לשיקום ולהפעלת המט”ש.
[6] בקשה לועדת חריגים 22.1.2017
[7] המחלקה לבריה”ס, דו”ח פעילות מסכם 2013