משבר בארות המים

הממשלה – התמכרה להתפלה

בעקבות הכניסה לעידן ההתפלה, שהציל את משק המים ממשבר קיומי קשה, “התמכרה” הממשלה להתפלה והיא מזניחה את מקורות המים האחרים.

רשות המים – לא מתייחסת ברצינות מספיקה

הרשות לא תכננה תוכנית לשיקומן, כפי שקבעה הממשלה, ומשאירה את התחום לרצונו של השוק הפרטי – מצב זה גורם להזנחת הבארות ומגביר את הסתמכות משק המים על מתקני התפלה עם כל הבעייתיות שבדבר.

ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא משק המים מ-2010 המליצה על טיוב בארות מזוהמות. דו”ח מבקר המדינה מ-2018 קבע שעל רשות המים “לאמץ מדיניות כוללת שתעודד את טיוב הבארות, תקדם תוכנית שתישען על ראייה כוללת של צורכי משק המים ותבחן את המנגנון המיטבי לתמרוץ הקמת מתקני טיוב על מנת להבטיח את חידוש פעולתם של הקידוחים המושבתים, את הטיפול בזיהום ואת שימור כלי ההפקה” – אך כל זה לא קרה. ההוכחה לכך היא המשך סגירתן של הבארות, פתיחה מועטה של בארות חדשות, אם בכלל, והסבתן של בארות שתייה לבארות לשימוש חקלאי באמצעות הפקת טיוב.

אגף איכות מים של רשות המים אמנם עוקב אחר גורמי זיהום, יוזם סקרים לאיתור מזהמים שאינם נמצאים בפיקוח במסגרת תקנות מי שתייה, ממפה  אזורי תעשייה באקוויפר החוף ומסווגם על-פי פוטנציאל הזיהום במטרה לאתר באופן שיטתי את היקפו, אך אין בכך די. עוד ב- 2004 הקים האגף לאיכות מים ברשות המים מערך בקרה, ניטור וחקירה במטרה למנוע זיהום מקורות מים במזהמים שמקורם בתעשייה ולהגן על קידוחי ההפקה ועל בריאות הציבור. נתונים אלה שימשו כבסיס לקבלת ההחלטה בדבר הצורך בפעולות מתקנות לשיקום מקורות המים הנסמכות על הערכות סיכונים המבוצעות בהתאם למתודולוגיית ה- (IRBCA (Action Corrective Based Risk Israeli המאפשרת קביעה של ריכוזי מטרה מבוססי סיכון למזהמים השונים במי התהום. אך כאמור, אין בכך די. כדי לנקות את מי התהום אחרי שנים של הזנחה וכדי לאפשר הפקת מים מבארות יש לנקוט בצעדים משמעותיים הרבה יותר.

התשלום נמוך מדי

עד לכניסתו לתוקף של תיקון 27 לחוק המים ב-2018 נדרש כל מפיק מים לשלם לרשות המים היטל הפקה בעבור המים שהפיק. בעקבות התיקון בוטל ההיטל ותחתיו נקבע מנגנון שלפיו רשות המים משלמת למפיק תשלום בעבור פעולת ההפקה והטיוב המתבסס על כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה), תשע”ז- 2017. ההכרה בעלויות ההפקה נסמכת על שלושה מרכיבים: סוג המזהם, עוצמתו והכמות המופקת. המנגנון כולל הכרה מואצת בהון לשלוש השנים הראשונות להפעלה, והכרה בעלויות התפעוליות להמשך התקופה בסכום של – 1.55 שקל למ”ק. בבאר חדשה ההכרה היא בעלויות הקמה ותפעול.

לטענת מנהלי תאגידים ומפיקים פרטיים התשלום שמציעה רשות המים נמוך מדי ואינו יוצר מוטיבציה לשקם בארות חדשות, וכי בכך מאותתת רשות המים לתאגידים ולבעלי בארות פרטיות שאין לה עניין בשיקום בארות וכי היא מעדיפה שהם ירכשו מים מחברת “מקורות”. לטענתם, אם לפני תיקון 27 הפער בין קניית מים מ”מקורות” לבין הפקה עצמית נע בין 0.6-0.5  שקל למ”ק, הרי שכיום הפער הצטמצם ל-0.2 שקל למ”ק בלבד. לדבריהם: “לתפעל קידוחים זה כאב ראש לא קטן. פער קטן במחיר מרפה את ידי התאגידים וגורם להם לחשוב פעמיים באם כדאי להם כל המאמץ. התוצאה היא סגירה של עוד ועוד בארות”.

גם חפירה של באר חדשה היא עניין לא פשוט במיוחד בסביבה עירונית צפופה. על-פי הערכה עלות חפירת באר חדשה נעה בין 1.5 ל-5 מיליון שקל, תלוי בסוג הקרקע, עומק הקידוח (והתעריף שמציעה רשות המים). החזר ההשקעה צפוי בין 10-5 שנים וגם אז בהנחה שלא מתגלים מזהמים חדשים. אם נוסיף לכך את הסיכון שלוקחים על עצמם התאגידים והמפיקים על איכות המים ואת הצורך להכשיר כוח אדם,  אין להתפלא על כך שלא רבים מוכנים לקחת על עצמם את המשימה, למרות חשיבותה. ואכן, בדיקת מבקר המדינה העלתה שמנגנון הפטור מהיטל ההפקה אמנם הביא לחידוש ההפקה מהבארות המפיקות בסך הכל כ-50 מלמ”ק בשנה באקוויפר החוף, אך לא הביא לחידוש ההפקה בחלק ניכר מהקידוחים שנפסלו. ברשות המים סבורים שהכסף אינו המגבלה המרכזית וכי המפיקים נמנעים מהפקת מים בשל בירוקרטיה, בעיות של רדיוס מגן ועוד, אך מוכנים לקבל את הטענה לפיה “יתכן ויש לשפר את מנגנון התמרוץ”.

הפקת טיוב והפקת מיהול לא מעודדות טיפול לרמה של מי שתיה

רשות המים מעמידה בפני בעלי הבארות שלושה מסלולי סיוע: סילוק המזהמים והמלחים באמצעות מתקן טיפול כך שהבאר תספק מי שתייה; הפקה ושימוש – ללא מתקן טיפול, בעיקר להשקיה ולגינון והפקה ומיהול – בתנאי שהמים אינם גורמים להרעה באיכות מקורות המים באזור ההפקה. מהנתונים עולה, שבשנת 2016 הופקו במסגרת זו כ-77 מלמ”ק, מתוכם רק 21 מלמ”ק  טופלו במתקני טיפול, 31 סופקו ללא מתקן, 4.3 מלמ”ק סופקו באמצעות צמתי מיהול כל השאר סופקו לחקלאות ולגינון. אין מנוס מהמחשבה שאם רשות המים הייתה מעודדת את המפיקים להקים מתקני טיפול ומפצה את המפיקים הם היו מקימים מתקנים אלה ומספקים לרשת מי שתייה, שעלותם נמוכה מעלות ההתפלה ולא מסתפקים באספקת מים להשקיה. אך לא רק זאת, ברחבי הארץ קיימת עלייה מתמדת בכמות הקולחים המופקים במכונים לטיפול בשפכים, כשהתוצאה היא הזרמת הקולחים לנחלים ולים בעיקר בתקופת החורף. טיפול במים והפיכתם למי שתייה הייתה מגבירה את השימוש בקולחים ומונעת את העודפים ואת הבזבוז.  

משרד הבריאות – מערים קשיים

משרד הבריאות בודק בארות קיימות ומאשר בקשות לבארות חדשות בהתחשב במדיניות “רדיוסי המגן” שנקבעה בתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיה) התשנ”ה 1995), המגדירות אזורי מגן א’, ב’ וג’ מהקידוח. התקנות נוצרו בעקבות מספר מקרים של זיהום מים כתוצאה מחדירת מי ביוב באזורים שונים ובראשם אירוע בקריות בעקבות פגיעת טרקטור בקו ביוב.

סעיף 7 א’  של התקנות מנסח את ההגבלות לבנייה בתחום רדיוס המגן: באזור מגן א’ אסורה כל בנייה, למעט למבנים המשמשים להפעלת הקידוח ולשיפור מימיו; באזור מגן ב’ אסורה כל בנייה, התקנה או פעילות העלולים לזהם את הקידוח כגון מבני מגורים, מבני מסחר או מבני ציבור; באזור מגן ג’ אסורה כל בנייה, התקנה או פעילות העלולים לגרום לזיהום חמור בקידוח כגון מתקן ביוב, קו ביוב ראשוני, אתר אשפה, אזור תעשייה או אזור השקיה בקולחים.

אלא שלטענת רבים המדיניות מתאפיינת בחוסר גמישות קיצונית וגורמת לסגירה שרירותית של בארות, שעם קצת מאמץ אפשר היה לשמור עליהן. אחת הדוגמאות מהעת האחרונה היא באר 16 ברעננה שנמצאת עתה בדיוני בית המשפט. משרד הבריאות החליט שלא לחדש את רישיון העסק לתאגיד המפעיל את הבאר בטענה שהיא נמצאת בתוך רדיוס שאינו מאפשר את המשך קיומה. (בתחום השיפוט של העיר 10 בארות עירוניות ו-7 פרטיות). הסיבה לסירוב – בתחום רדיוס המגן בנוי קיר, שלטענת התאגיד אינו מזהם את הבאר, שכן הוא אינו מייצר שום סוג של נוזלים, אך לדעת משרד הבריאות מסכן את איכות המים. בית המשפט יאלץ ליישב את ההדורים.

חייו של מי שרוצה לפתוח באר מחדש לאחר שהייתה סגורה חמש שנים קשים הרבה יותר והוא מחויב להגיש בקשות כאילו מדובר בבאר חדשה לחלוטין – תהליך ארוך ומסובך, המחייב איסוף נתונים הידרולוגיים ואישור מתיש שמרפה את ידיהם של המבקשים.

אלא שבאותה עת ממש משרד הבריאות אינו מגן מספיק על הקידוחים הקיימים. כך למשל, המשרד תומך בהקמת תחנות דלק ותחנות כוח מעל למאגר מי התהום של אקוויפר ירקון תנינים,  ממנו מפיקים 30% ממי השתייה והוא מעדיף לא אחת לסגור באר מאשר להתמודד עם היזמים.

אין מנוס מהמחשבה, שכ-15 שנה לאחר קביעת תקנות רדיוס המגן הגיעה העת לבחון אותן מחדש ולהתאימן למציאות החדשה – בעקבות הבינוי הנרחב, חלק גדול מהבארות פועלות באזורים מבונים, בסמוך לקווי ביוב, או באזורים המושקים בקולחים – מכאן שרובן מועמדות לפסילה, אך אם השאיפה היא לא לפסול את הבארות על משרד הבריאות לגלות גמישות רבה יותר. עמדה זו מבוססת על סעיף סעיף 7 ב’ של התקנות, המאפשר לרשות הבריאות להתיר חריגה בתקנות “בכפוף לנקיטת אמצעים מיוחדים, שהציע מגיש הבקשה”.

משרד הבריאות – מתעלם מקיומן של טכנולוגיות מתקדמות לטיפול 

 לטענת בעלי קידוחים משרד הבריאות אינו לוקח בחשבון את העובדה שבמהלך השנים פותחו טכנולוגיות חדשות ומגוונות שבכוחן לטפל בשורה ארוכה של מזהמים ולמנוע הגעה של מזהמים לברזים והוא ממשיך לנקוט במדיניות קשוחה שאינה מתייחסת לכל באר בנפרד. אפשר להסביר מדיניות זו בדאגה לשלוםהציבור, במיוחד לאחר לא מעט אירועים של זיהום ודרישה להרתחת מים, אך גם כחלק ממדיניות של חשש מפני מצב של הטלת אחריות על עובדיו במקרה של זיהום. “אם מקבלים את כל המים ממקור אחד אז למשרד הבריאות אין דאגות, אך זו לא מדיניות נכונה של ניהול המשאב”, אומר מנהל תאגיד.

חוק התכנון והבנייה

 מקשה מאוד על הקמת בארות חדשות ואף הוא דורש דרישות מדרישות שונות ואינו עושה די במקומות שהיה יכול לסייע לטובת העניין. כך למשל, אכיפת בנייה משמרת מים על רשויות ויזמים הייתה יכולה לתרום רבות להעשרת האקוויפר במים ולמניעת זיהומו.