חוק השקיות – נייר עמדה

עמותת צלול בשיתוף המועצה לישראל יפה, פועלות מזה זמן רב לחקיקת חוק שיאסור חלוקה בחינם של שקיות פלסטיק ותחייב את הרשתות למכור לציבור שקיות מחומר מתכלה.

בעקבות פעילות זו החליט המשרד להגנת הסביבה לקדם הצעת חוק משלו, שתחייב את הרשתות למכור את השקיות לציבור מתוך תקווה שהתשלום יצמצם את השימוש.

הציבור בישראל צורך מדי שנה כשני מיליארד שקיות פלסטיק מסוג “גופייה” (HDPE), המחולקות חינם ברשתות המזון הקמעונאיות ומשמשות לנשיאת מצרכים. השקיות מחולקות  ללא הגבלה וללא תשלום. כתוצאה מכך, צורך הציבור כמות שקיות הגדולה בצורה משמעותית מהנדרש לו בפועל. התוצאה היא השלכות סביבתיות קשות וסיכונים אקולוגים חמורים לצד נזקים נופיים.

שקיות הפלסטיק, המחולקות ברשתות המזון, אינן מתכלות, ונוטות להתפרק במשך הזמן לחלקיקי פלסטיק קטנטנים, המהווים מקור סיכון ונזק משמעותי. חלקיקי הפלסטיק הופכים להיות נשאי מזהמים ורעלים הנקרים בדרכם, ובדרך זו מזהמים מקורות מים (נחלים, ימים ואגמים), אליהם הם מתעופפים וקרקע (שטחים פתוחים). גורמות חנק ומוות לבעלי חיים, יבשתיים וימיים כאחד, הטועים לחשוב שמדובר בפיסות מזון. תופעות לוואי נוספות הן: מפגעים בטיחותיים (הסתרת שמשות כלי רכב בתנועה, שיתוק מנועי סירות) ותשתיתיים (סתימת צנרות ביוב, תקלות בתחנות שאיבה ועוד).

החוק בישראל מגדיר שקית פלסטיק מסוג “גופיה” כאריזת שירות, ובתוך כך מטופל הנושא במסגרת החוק להסדרת הטיפול באריזות התשע”א – 2011 (“חוק האריזות”). הטיפול המוגדר בחוק, מתייחס לקצה שרשרת האספקה בלבד, כלומר לשלב הסופי בחיי השקיות, בתום השימוש בהן. במסגרת החוק, תאגיד מחזור היצרנים בישראל- ת.מ.י.ר, הוא  הממונה על הטיפול ומחזור השקיות הפלסטיק באמצעות ייצואן למפעלי מחזור במדינות אחרות.

בניגוד, לאופן בו מטופלת סוגיה זו במדינות מפותחות ומתפתחות ברחבי העולם (אוסטרליה, מדינות בארה”ב, הודו, קניה ועוד)- שם מיושמים אמצעי מדיניות מגוונים על מנת להביא להפחתה משמעותית בשימוש הציבור בשקיות הגופייה, החוק בישראל אינו מכיל כל התייחסות להפחתת במקור או במניעה טוטלית של השימוש בשקיות אלו. ההפך הוא הנכון. יש בחוק זה מעין מתן לגיטימציה לשימוש בלתי מוגבל בשקיות משום שלכאורה הם מטופלות כראוי לאחר השימוש בהן. בפועל, הטיפול המוגדר בחוק הינו מוגבל מאוד הן מבחינת אופיו והן מבחינת הכמות המטופלת. הכמות הכוללת של הפלסטיק (אשר השקיות מהוות רק חלק ממנו) בו אמור תאגיד ת.מ.י.ר לטפל ע”פ חוק היא 22.5% בלבד ממחזור הפלסטיק השנתי. אופן הטיפול בכמות מצומצמת זו הוא שליחתו למפעלי מחזור במדינות אחרות. יתר הפלסטיק (77.5%) ובכללו יתר השקיות, אינו מטופל אלא נטמן במטמנות בישראל.

על מנת להתמודד עם תופעת צריכת שקיות הפלסטיק הבלתי מרוסנת נדרש פתרון המתייחס באופן חד משמעי להפחתה במקור, טרם נעשה השימוש בשקיות.

עמותת צלול והמועצה לישראל יפה מקדמות בימים אלה פתרון המורכב מ- 2 מנגנונים עקריים:

• יישום מנגנון רגולטורי אל מול הרשתות הקמעונאיות והמרכולים, שיאסור שימוש בשקיות “גופייה” שאינן מתכלות.
• מנגנון הסברתי/חינוכי אל מול הציבור הרחב, להגברת המודעות להשלכות הקשות של השימוש בשקיות פלסטיק ולעידוד השימוש בשקיות רב פעמיות.

יישום מנגנונים אלו יביא לשינוי מהיר בקרב התנהגות הצרכנים ובמקביל יביא לשיפור משמעותי בפן הסביבתי: על רשתות המזון יהיה לספק/למכור שקיות מתכלות בלבד, הציבור הרחב יאמץ יותר ויותר את השימוש בסלים רב פעמיים, יצטמצם באופן משמעותי השימוש בשקיות פלסטיק, יצטמצמו הנזקים האקולוגיים הנגרמים בעקבות השימוש בשקיות פלסטיק ואף יצטמצמו התורים ברשתות עקב אי השימוש בשקיות רבות אלא הכנסת המוצרים לסל באופן ישיר.