דף עמדה: “צלול” נגד ביטול תאגידי המים

בשנים האחרונות נשמעים לא מעט קולות מצד הרשויות המקומיות וחברי כנסת מסיעות שונות, הקוראים לביטול חוק התאגוד ולהחזרת ניהול משק המים לרשויות המקומיות. רוח גבית קיבלה דרישה זו מתוכנית הטלוויזיה “הכל כלול”, שמדגישה את העוולות שיוצרים התאגידים לציבור ואת הבזבוז הכספי הכרוך בהפעלתם, בשל השכר הגבוה המשולם לבכירים.

עמותת צלול מתנגדת לדרישה זו. לדעת העמותה, הקמת התאגידים היטיבה עם משק המים. התאגידים תורמים למניעת בזבוז מים ולמניעת פחת מים, תורמים למניעת זיהום הסביבה ומי התהום בשפכים, אפשרו עמידת הרשויות בתקנות בריאות העם, מאפשרים התרת חסמים פתרון ביוב היווה תנאי לפיתוח, הגדלת היצע הדיור, וכן מאפשרים קידום פרויקטים בתחום הביוב, שספק אם ניתן היה לקדמם. החזרת הגלגל לאחור, והשבת תחום המים והביוב לטיפול הרשויות משמעותו נזק כלכלי, סביבתי ואקולוגי רב. יחד עם זאת מסכימה “צלול” לטענה לפיה יש לצמצם את מספר התאגידים, לייעל את עבודתם ולשפר את הרגולציה.

חוק תאגידי מים וביוב – התשס”א נחקק ב-2001 בעקבות המשבר משק המים, הרצון להוציא את הטיפול במשאב מידי הרשויות המקומיות, שהשתמשו בתקבולי המים למטרות שונות והביאו להזנחת המערכת ובעקבות מחשבות להפריט את משק המים, שלא התממשו לפי שעה. החוק, שיישומו החל ב-2003, קבע, הקמתם של 30 תאגידים אזוריים במגזר העירוני ופטר מחובת תיאגוד ישובים ביו”ש, אגודות מים ומועצות אזוריות. למרות החלטה זו, כיום פועלים למעלה מ-56 תאגידים המשרתים 183 רשויות, כאשר 26 רשויות טרם התאגדו. חלק מהישובים מרצון כמו למשל נהרייה, ואחרים, כגון ג’סר אזרקה, בשל חוסר רצונם של השכנים לקבלם לתאגיד בשל היותה רשות חלשה. אין ספק שריבוי התאגידים יוצר עלויות מיותרות שניתן לצמצמן אולם לא בהיקף המתואר בתקשורת וע”י חברי הכנסת.

מנתוני רשות המים עולה, כי בעקבות הקמת התאגידים צומצם פחת המים בכ- 100 מיליון מ”ק בשנה (כתפוקה של מתקן התפלה בעלות של מיליארד שקל) ומערכות המדידה שופרו במידה ניכרת. בין השאר באמצעות מערכות לקריאה מרחוק. בחלק מהישובים הדלף צומצם באחוזים רבים. נושא שהוא קריטי במדינה הסובלת מרצף שנות בצורת ומחסור קריטי במים. ישובים רבים חוברו למערכת הביוב (לפני התיאגוד היו בארץ 58 אלף בורות ספיגה כיום נותרו כ-10,000) והשירות לתושבים שופר בשל אמות מידה לשירות שפרסמה רשות המים. תרומתם של התאגידים הייתה בעיקר בישובים החלשים ובמגזר המיעוטים. בעקבות הקמת תאגיד מי הגליל הוקם הקו הגרביטציוני, שמוליך את שפכי מג’ד אל כרום ודיר אל אסאד למט”ש כרמיאל, בעלות של 60 מיליון שקל, אחרי שנים שבהם זיהמו את נחל שגור וקניון בית הכרם. לטענת האוצר, מאז הקמת התאגידים השקיעה המדינה כ-1.5 מיליארד שקל בתשתיות ביוב, בעיקר ברשויות חלשות.

למרות נתונים אלה, אישרה מליאת הכנסת בינואר 2017 בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית תאגידי מים וביוב (תיקון – צמצום מספר תאגידי המים והביוב), התשע”ז-2016 – של חברי הכנסת אורן חזן, איציק שמולי וח”כים נוספים, המציעה לחייב לצמצם את מספר תאגידי המים והביוב ל-11 ולחייב כל רשות מקומית שלא הקימה תאגיד, להעביר את הפעלת שירותי המים והביוב שלה לניהול בידי תאגיד אזורי עד ליום 20 באוקטובר 2017.

עוד הוצע, כי ניהול משק המים והביוב אשר יוותר בידי רשות מקומית באופן עצמאי, ינוהל במשק כספי סגור וכל ההכנסות מהתשלומים עבור שירותי המים והביוב ינותבו לשם הספקת שירותי מים וביוב, ובכלל זה להשקעות בתשתיות. לכאורה, הצעת חוק סבירה, אלא, שמאחורי הקלעים פועלים חברי הכנסת במרץ לבטל  לחלוטין את חוק התאגוד בטענה שמטרות החוק לא הושגו, כאשר לטענתם מאז הקמת התאגידים מחירי המים עלו ב-44%, רמת השירות נפגעה, ההוצאות נופחו ואין התחשבות באוכלוסייה בעלת מעמד סוציואקונומי נמוך.

ח”כ חזן אמר בוועדה: “אנחנו מבטלים לחלוטין את המפעל המושחת הזה שעל חשבון הגב הציבורי מייצר ג’ובים למקורבים. מכבסה המונית של כסף ציבורי. הסיבה היחידה שההצעה הזו היא במתכונת מצומצמת זה כי אי אפשר היה להביא הצעה יותר רחבה, אבל השאיפה שלי היא לבטל לחלוטין את תאגידי המים.  ברגע שברז המים נפתח גם הברז התזרימי עולה מעלה מעלה כאילו מחלקים פה זהב ויהלומים”. יש לציין, כי הצעת החוק זכתה לתמיכה של למעלה מ-80 חברי כנסת ולתמיכת ראשי רשויות רבים, בכללם יו”ר השלטון המקומי. הצעת החוק אינה נתמכת על-ידי משרדי הממשלה ולכן ספק אם תאושר.

לדעת “צלול”, עמדת חברי הכנסת נובעת בחלקה מ”אי הבנת” נושא המים והחלטות משלימות שהתקבלו במקביל להקמת התאגידים (הגדרת משק המים כמשק כספים סגור, עלויות התפלה, צורך בשדרוג מט”שים בהיקף של מיליארדי שקל, העמדת תשתיות מים וביוב בסיסיות, השוואת תשתיות בין הפריפריה למרכז וכו’). חלק מחברי הכנסת סבורים שעלות שכר עובדי רשות המים מוטלת על התאגידים ולא על תקציב המדינה, טענה שגויה שכן עובדי רשות המים הינם עובדי מדינה כמו כל משרד ממשלתי אחר. )מתוך 240 עובדי רשות המים רק שבעה מפקחים בפועל על פעילות התאגידים). בנוסף נשמעות טענות כנגד שכר מנהלי התאגידים, המפוקח על-ידי הממונה על השכר והוא תואם את השכר המקובל בחברות העירוניות,.

המלצות צלול:

1. כדי להשיג התייעלות וחסכון בהוצאות אין צורך לשנות את מבנה משק המים, אלא יש לצמצם את מספר תאגידי המים ולהעמידו על כמות שבין 15-30 תאגידים, ולחדול מהשיח של ביטול התאגידים – מהלך שהוא בלתי אפשרי ואינו נכון בשל סיבות כלכליות, חשבונאיות וסביבתיות
2. יש לתמוך ביצירת שיתופי פעולה בין תאגידים שונים (מוקד שירות משותף, מכרזים משותפים ועוד) במטרה להפחית עלויות.
3. בהנחה ש-25% ממחיר המים נובע ממחיר ההתפלה ו-15% מעלות מקורות, יש לפעול להתייעלות גופים אלה, עובדה שתאפשר להפחית את המחיר הבסיסי של המים (לא כולל צריכה עודפת). בנוסף, יש לפעול להפחתת מחיר האנרגיה שמשלמים מתקני ההתפלה ולהפחית במחיר הארנונה שמשלמים מט”שים, מאגרים ועוד.
4. יש לאפשר יותר חופש פעולה לתאגידים ולהפעיל רגולציה הדוקה רק בנושאים הכרחיים כגון ביטחון מים, ניטור שפכים, ניתוק צרכנים וחלוקת דיבידנדים.
5. יש לקבוע אמות מידה לגבי תשלומי אוכלוסיות חלשות ונזקקות (למים וחשמל). מהלך זה יסייע בהגנה על זכויותיהן של האוכלוסיות החלשות ויפחית במידה ניכרת את הטענות כלפי תאגידי המים.
6. יש לכלול את נושא הנגר העירוני כחלק מתפקידי התאגיד.
7. יש להעניק למשרד הפנים ולרשות המים כלים שיאפשרו להם לחייב צירוף ישוב חלש לתאגיד חזק ובכך למנוע את זיהום הסביבה – צירוף ג’סר אזרקה לתאגיד הפועל בסביבה.

הערה חשובה: אין ספק שאיחוד תאגידים וצמצום מספרם הוא מהלך חשוב, אך ספק אם ניתן יהיה להוציאו לפועל בנתונים הקיימים וזאת בשל התנגדותן של רשויות רבות לשיתוף פעולה ביניהן וחוסר רצונן לקלוט ישובים חלשים. כדי לממש את המהלך על רשות המים יהיה למצוא “מקלות וגזרים” מגוונים כדי להוציא את המהלך לפועל.