דף עמדה: כשלי יישום חוק האריזות

לנוכח הכשל המתמשך ביישום “חוק האריזות ” שנכנס לתוקף לפני למעלה מ-12 שנה, מבקשת עמותת “צלול” מהכנסת לדרוש מהמשרד להגנת הסביבה ליישם לאלתר את החוק, לקבוע כללים ויעדים, לבחון הכנסת חברות איסוף נוספות במעמד של “גוף מוכר”, ולעודד הפחתה במקור ומחזור במקום הטמנה. ללא האסדרה הנדרשת אסון סביבתי ואקולוגי הוא שאלה של זמן, שכן למעלה מ – 80% מהפסולת בישראל נשלחת להטמנה, בשעה ששטחי ההטמנה הולכים ואוזלים.
במטרה להסדיר את נושא מחזור האריזות חוקקה הכנסת חוק “להסדרת הטיפול באריזות התשע”א – 2011” שמטרתו לקבוע הסדרים לעניין ייצור וטיפול בפסולת אריזות, לצמצם את כמות הפסולת, למנוע הטמנה ולעודד שימוש חוזר. החוק הטיל על היצרנים והיבואנים לדווח עת המוצרים המשווקים – כמויות, חומרי האריזה, משקלן ועוד, ולהתקשר עם חברה שתטפל בהן ותמנע את הטמנתן. החל מינואר 2020 אוסר החוק על הטמנת פסולה אריזות, וקובע ש היטלים, קנסות ועיצומים כספיים יועברו לקרן לשמירת הניקיון, שהיא מקור המימון של המשטרה הירוקה
ושל מאמצי הטיפול בפסולת. לשם קיום החוק הקימו היצרנים והיבואנים את תאגיד “תמיר” – חברה לתועלת הציבור (בבעלות “קוקה קולה”, “שטראוס”, “תנובה”, “אסם “, “גן שמואל מזון”, “אנג’ל” , “טמפו”, “יפאורה תבורי”, “סנו”, “יוניליוור”, “שופרסל” ו”חוגלה קימברלי”) – שהיא למעשה היחידה בה הכיר המשרד להגנת הסביבה לצורך יישום החוק, וזאת למרות שניסיון עולמי מלמד שאי פתיחת השוק לתחרות משמעותו כשל מתמשך, חוסר יעילות ומחירים גבוהים. מכאן, שאין להתפלא על כך שחרף חובתם המפורשת בחוק, רק 54% מהעסקים התקשרו עם “תמיר”. עובדה זו קשורה במישרין לעובדה ש”תמיר” היא מונופול שקובע את דמי הטיפול שהוא גובה באופן שמביא אותו לרווחיות כבר בהיקף הפעילות הנוכחי – גם אם המחזור נעשה בצורה לא יעילה. מנגנון תחרותי היה אמור להביא את הגופים המוכרים הנוספים להתחרות על איסוף הפסולת מהמגזר הפרטי ומהרשויות המקומיות. לא פחות חמור – מאחר שלא נקבעו הוראות ל הפחתה במקור )בפועל רק 1% מהפסולת הביתית ממוחזרת במקור(, “תמיר” מצליחה לעמוד ביעדי המחזור מאיסוף הפסולת מחברות יצרניות בלבד, ללא צורך לאסוף את פסולת האריזות הביתית שאוספות הרשויות המקומית. התוצאה – מרבית פסולת האריזות, 83% , על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, מוצאת את דרכה להטמנה, בניגוד לחוק, כשהמשרד להגנת הסביבה כמעט ולא מנסה לאכוף אותו. ואכן, בשנת 2020 דורגה ישראל במקום ה- 25 מתוך 27 מדינות שדיווחו על מחזור פסולת עירונית. לא רק זאת, המחיר הגבוה שגובה “תמיר” עבור שירותי ה – 990 שקל לטון פסולת פלסטיק ו- 309 שקל לטון זכוכית
)נתונים – מחשבון תאגיד “תמיר”( – לעומת 350 שקל לטון בממוצע עלות פינוי פסולת אורגנית )נתוני התוכנית
“אסטרטגיה למשק פסולת בר קיימא 2021 – 2030 ” של המשרד להגנת הסביבה( תורם ליוקר המחייה הגבוה ממילא .
המשרד להגנת הסביבה עמד על כשלי החוק עוד ב 2015- וקרא לפתוח את השוק לתחרות. באוגוסט 2017 הציעה רשות
ההגבלים העסקיים להפסיק את פעילות “תמיר” משום שהאינטרסים הצולבים של ה מונעים איסוף ומחזור פסולת
בהיקף הקבוע בחוק, אלא שהמשרד להגנת הסביבה סבר שמוטב תחילה לשנות את החוק, דבר שלא עשה עד כה. חשוב
לציין – כל השרים להגנת הסביבה הודיעו שהם תומכים בפתיחת השוק לתחרות, אך לא עשו דבר.
לדברי יו”ר ” תמיר”, רובי גינל, במאמר דעה שפרסם ב”כלכליסט ” ) 22.9.22 (: “ככל שרוצים לאפשר פעילות של יותר
מגוף אחד, בשוק קטן כמו השוק הישראלי, הרגולטור חייב לקבוע אסדרה וכללים כדי לוודא שלא תהיה פגיעה
במשאבים הנדרשים ליישום אופטימלי של החוק. תחרות ללא אסדרה כאמור עלולה לפגוע פגיעה משמעותית
ביישום החוק “. בהי עדר תמריצים כלכליים מספקים, כפי שכיוונו המחוקקים, המערך היחיד שאמור להבטיח
שיפור בשיעור המחזור הוא מערך האכיפה והסנקציות של המשרד להגנת הסביבה, אלא שמשאביו של מערך זה
מוגבלים ביותר.
נוכח ההפרה של איסור הטמנת אריזות הגישה עמותת “אדם טבע ודין” עתירה לבג”ץ כנגד המשרד להגנת הסביבה,
בטענה שהוא אינו נוקט פעולות אכיפה מספקות )בג”ץ 4053/21 (. בית המשפט דחה את העתירה לאחר שקיבל את
הצהרת המדינה שהיא אינה מתנערת מאחריותה לאכוף את חוק האריזות.
למעלה מ 12- שנה לאחר חקיקת החוק הגיעה העת שהמשרד להגנת הסביבה יודה בכישלונו לצמצום היקף הטמנת
פסולת האריזות בשיטה הקיימת, יאסדר את השוק תוך עידוד הפרדה במקור ומחזור, בעידוד קרן הניקיון, במקום
הטמנה או שריפה, ויאפשר כניסה של חברות נוספות לשוק האריזות – העמימות שנוקט המשרד בנושא זה מעודדת
את המשך ההטמנה ואת מקומה המביש של ישראל בנושא זה מול שאר מדינות העולם. לא יעלה על הדעת שבמדינת
ישראל הקטנה והצפופה, למעלה מ- 80% מהפסולת תשלח להטמנה ורק כ 18%- מהאריזות ימוחזרו בשל כשלונו
של הרגולטור לקבל החלטות ולאכוף אותן.